Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 23

פרק 23-
מת׳יו-
כשהייתי בן ארבע ולא ממש ידעתי לשחות מצאתי את דרכי לבריכה. אני לא בדיוק זוכר איך אבל הייתי בבריכה והתחלתי לשקוע. נסיתי לחקות את התנועות של אבא ונורמן כשהם שחו, להיזכר בטיפים שנורמן נתן לי בפעם האחרונה שנכנסנו לבריכה אבל המוח שלי לא תפקד. מים נכנסו לפה ולאף שלי. ריח חריף של כלור וטעם מגעיל מילא את פי. הריאות שלי שרפו והתכווצו. נאבקתי במים והזרועות והרגליים שלי התכווצו. לא מצאתי אויר וחיפשתי אותו נואשות. נקודות שחורות הופיעו מול עייני. עמדתי למות. החיים שלי הסתיימו. פחד עטף אותי ולא הרגשתי שום דבר מלבדו. כמו נפט שחור שכיסה אותי. לא מצאתי את דרכי באפלה. עד שהרגשתי יד חסונה מושכת אותי מהבריכה. אבא. הוא עשה לי החייאה והציל את חיי. למזלי הסיוט שחשבתי שנמשך נצח היה בקושי חצי דקה. אבא הגיע בזמן והציל אותי. עד היום זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי פחד מוחשי כל כך. פחדתי פה ושם אבל אף פעם לא ברמה כזאת. חשבתי שלעולם לא ארגיש שוב פחד כזה. את הנפט השחור והבלתי חדיר מכסה אותי ואת נשמתי אבל טעיתי. חדר המתנה בבית החולים האוניברסיטאי של פנוויל חונק לי את הנשמה. פחד חסר תקנה ואפל משתלט עליי. אני מרחף מעל הגוף שלי ולא מסוגל להיות מרוכז בשום דבר. ברקע אני שומע במעומעם את הבכי שלי דידי, השיחה השקטה של קונרד וטליה ואת טפיפות רגליה של קריסטל שצועדת הלוך ושוב ללא מנוח. גבי צמוד לקיר ואני מסוגל להחזיק את עצמי בעמידה רק כי הייתי עדיין בהלם מוחלט. קריסטל התקשרה אליי כשהן היו בדרך לבית החולים. בחור לבוש שחורים התנפל עליה ודקר אותה. הוא תקף אותה כשקריסטל הגיעה למגרש החנייה אבל היא הצליחה להבריח אותו. באמבולנס לפני שאיזבל איבדה הכרה שוב היא סיפרה להם מי זה היה. בן. הוא טס מקליפורניה וארב לה במגרש החניה. השוטר שהגיע לחקור את קריסטל שמע ממנה את עדותה ואמר שהם כבר התחילו לחפש אחריו. הייתה להם תמונה והוא לא יוכל לטוס לשום מקום או לעבור בתא אגרה בכביש מבלי להיתפס. ניידות סיור נשלחו לאתר אותו ושוטרים שעשו פטרול קיבלו את הפרטים שלו. אבל לי לא היה אכפת. רק רציתי שיגידו לי שהיא בסדר. שאיזבל שלי שרדה את זה. זה לקח שעות. אנשים דיברו איתי וניסו למשוך את תשומת ליבי אבל אני נותרתי דומם. לא היה אכפת לי ממה שהיה להם לומר. הם לא היו הרופא. אחרי נצח וקצת של פחד משתק וחוסר אונים הרופא יצא לדבר איתנו. הוא היה צעיר מידי בשביל להיות רופא אבל זה לא הזיז לי עכשיו.
״מה קרה לאשתי?״ אני מיד מזנק לעברו.
״אולי תרצה שנדבר בפרטיות במשרד שלי?״
״לא אכפת לי. רק תגיד לי מה קורה לפני שאני מתחרפן!״.
הרופא הוביל אותי למשרד שלו וסגר את הדלת. הוא ישב ואני עמדתי.
״מר לונגהורן... אשתך נדקרה 4 פעמים ואחת מהכליות שלה נפגעה. היינו צריכים לעשות ניתוח חירום והצלחנו להציל את הכליה. היה לה המון מזל. כמו כן יש לה זעזוע מוח, חבלה רצינית בראש וחבלות נוספות בגפיים. החלטנו להשאיר אותה בתרדמת עד מחר. כדי שהנפיחות הקלה במוח תרד ונוכל לעשות בדיקות כדי לוודא שאין נזק רציני יותר למוח. בנתיים עשינו כל מה שיכלנו. אני מקווה שלא ימצאו עוד בעיות ונוכל לוודא שאיזבל מתקדמת לקראת החלמה״ הקול של הרופא היה רגוע וקליני אבל אני הייתי סוער ולא הצלחתי לעכל את הדברים שלו. הכליה שלה נפגעה. זעזוע מוח. חבלות. נפיחות. תרדמת. הכל נשמע כל כך נורא.
״היא תהיה בסדר?״ השאלה הרגישה כמו רעל על שפתיי.
״אני לא יכול לומר במאה אחוז אבל כולי תקווה שכן. היא שרדה את החלק הקשה ועכשיו נשאר רק לחכות ולראות לאן זה יתפתח״ הרופא עדיין נשמע קר רוח.
לראות לאן זה יתפתח? זה רק אומר שהסיוט לא נגמר. היא עדיין בסכנת חיים. הלב שלי התכווץ ולא הצליח להשתחרר. זה היה סיוט. סירבתי להאמין לזה. דפקתי את האגרוף שלי בתסכול בצד ראשי. רציתי להוציא משם את כל המחשבות הרעות וחוסר האונים.
״בבקשה ממך מר לונגהורן. אני יודע שזה מתסכל אבל..״
״אני יכול לראות אותה?״ התחנון הקולי היה ברור.
״כן. לזמן קצר. היא רדומה ולא תגיב וגם לא תשמע אבל אם זה מה שאתה צריך כרגע אז כן״ הרופא הנהן.
״אני רוצה לראות אותה״ אמרתי בהחלטיות.
הרופא לקח אותי אליה בלי לומר עוד משהו. החדר שלה היה קר. קר מידי. היא שכבה על המיטה ונראתה כמו מלאכית חיוורת. פניה היו חסרות צבע וחיות וצינורות היו מחוברים לזרועה. דמעות עלו בעייני. אהבת חיי שכבה שם, מחוסרת הכרה ולא בטוח שתהיה בסדר. לא ידעתי מה לעשות. מה לומר. איך לגרום להכל להיות טוב שוב. רק החזקתי את ידה הקפואה והעדינה ובכיתי. התפללתי שהיא תהיה בסדר. אשמה ארורה הסתחררה בתוכי. הוא בא לכאן בגלל מה שעשיתי. הפעלתי אותו. הבאתי לחייה את הטורף המתועב הזה. טיירון יצא לחופש לכמה ימים ולא שם עליו עין וזה עלה לי ביוקר. הוא חמק דרך הסדקים והופיע שוב בחייה של איזבל.
״אני מצטער, אהובה שלי. הייתי צריך לספר לך. להזהיר אותך. אני אוהב אותך כל כך... ואני פוחד. אני לא רוצה לאבד אותך לעולם. אוציא את הלב שלי מהחזה ואתן לך אותו אם זה יעזור. בבקשה תהיי בסדר. אני לא יכול לחיות בלעדייך״ התבוננתי בה מקרוב. בעיניה העצומות וביופי המלאכי שלה שיכלתי לאבד כהרף עין. בכיתי כמו ילד. לפתע מחשבה מחרידה עברה במוחי. הוא... פגע בה... כמו... לא. לא. לא.
את הדמעות שלי החליף זעם מעוור. יצאתי מהחדר כמו טיל מונחה מטרה עד שהגעתי לתחנת האחיות.
״מי מטפלת באשתי?״
״תן לי שם בבקשה״
״איזבל לונגהורן״
״זו שרה. תרצה שאקרא לה?״
״כן. בדחיפות״
היא הגיעה יותר מידי זמן אחרי. אחות במדים ורודים.
״כן. איך אוכל לעזור?״
״כשאשתי הגיעה... עשיתם לה... בדיקת אונס?״ הקול שלי היה חנוק אבל זה היה חייב להישאל.
״אני לא חושבת. לא היו עדויות ל... אני אבדוק את זה״ היא מיד רצה משם בדחיפות.
הדקות הבאות היו כמו נצח ארור. ההמתנה הרגה אותי באיטיות כמו רעל שהוזרק לוריד. פחד. פחדתי כמו שלא ידעתי שאפשרי לפחד.
האחות הופיע עם חיוך זהיר על הפנים. אבל אני עדיין עצרתי את נשימתי.
״דיברתי עם דוקטור פאוול. הוא אמר לי שלא היו עדויות לתקיפה מינית וגם הבחורה שהייתה איתה לא דיווחה על דבר כזה. אני חייבת לשאול למה חשבת שזה קרה?״ האחות תלתה בי מבט חוקר..
״הבחור שתקף את אשתי... הוא אנס אותה בעבר״ הודיתי.
ידעתי שיש חיסיון רפואי ורציתי שהיא תדע.
״אלוהים אדירים״ היא הנידה בראשה.
״אני יודע... אני פשוט... חשבתי על זה עכשיו״ העברתי יד בשערי בתסכול אדיר.
״תגיד את זה לשוטרים, בסדר? אנחנו נדווח גם אבל עדיף שזה יגיע מבני משפחה. ואולי תעדכן גם את הקרובים של אשתך. לכל מקרה. אני בטוחה שהם ירצו להיות כאן״ שרה האחות טפחה על כתפי לפני שחזרה לעבודה.
הבלש שתשאל את קריסטל השאיר לנו כרטיסי ביקור עם המספר שלו.
התקשרתי אליו קודם כל וסיפרתי לו הכל. על בן. הוא אמר שיצור קשר מיד עם המשטרה המקומית של לייק ויסטה ויוודא שעושים הכל על מנת ללכוד את בן בהקדם האפשרי. אחר כך התקשרתי לאלווין וויט. אבא שלה. הוא ענה בצלצול השלישי.
״הלו?״
״אלווין מדבר מת׳יו בעלה של איזבל״ הזדהיתי.
״מה אתה רוצה עכשיו?״ הוא נאנק בייאוש.
״איזבל בבית חולים. בן תקף אותה ו... פאק אני לא יודע מה קורה בעצמי״ בקושי נשמתי כמו שצריך ולומר בקול את מה שקרה.
״על מה אתה מדבר??? איך זה קרה לעזאזל? היית אמור לשמור על הבת שלי!״ הוא צרח בטלפון.
״אני מצטער״ קולי היה צרוד ושבור.
״אנחנו מגיעים. אני אתקשר לאיאן. אלוהים ישמור! אם אני אתפוס את הילד הזה אני אהרוג אותו!״ אבא שלה ניתק לי את הטלפון בפנים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. נכשלתי. לא הגנתי עליה. הייתי בדיוק כמו שאר הגברים שאכזבו אותה ונטשו אותה. מצאתי את עצמי על הרצפה. אספתי את ברכיי וחיבקתי אותן לחזי טמנתי את ראשי בברכי המכופפות ובכיתי כמו תינוק. עד שלא הצלחתי להרגיש כלום. עד שלדג׳ר וקונרד גירדו אותי מהרצפה והניחו אותי על הספסל. עד שדידי שטפה לי את הפנים עם מים קרים מבקבוק. וטליה עיסתה את כתפיי ולחשה מילות נחמה באוזניי. אבל שום דבר לא יכל לנחם אותי. מלבד איזבל. ומלבד ההשמדה של המפלצת שעשה לה את זה.