Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 8

פרק 8-
מת׳יו-
התרווחתי עד כמה שאפשר על כיסא הפלסטיק הכחול ביציע. ראשי היה שעון על קיבורת זרועי בזמן שצפיתי במופע החרא שנקרא המגויסים החדשים שלנו. זו הייתה מסורת עתיקה שבה השחקנים המובילים והקפטן מגיעים לימי המיון ועוזרים למאמן לבחור את השחקנים שיהיו חלק מהקבוצה בעונה הקרובה. כמובן שחלק גדול מהכיף הוא להקניט את החדשים ולעשות מהם צחוק. אבל כרגע לאף אחד לא היה וייב של צחוק. כי זה היה קצת טראגי איך שאלו שהיו אמורים להיות הממשיכים שלנו נראו על הקרח. כולנו ידענו שהייתה לנו בעיה. היורש של קונרד ואחד השחקנים הכי מבטיחים קיבל הצעה מקולג׳ יריב או יותר נכון מהקולג׳ שהסתמן כנמסיס שלנו- בליית׳. הם הציעו לו הצעה מטורפת והוא החליט לקחת אותה בשתי ידיים. הוא ועוד שני שחקנים טובים בטירוף. איבדנו את כל הליין אפ שלנו משנה ד׳ כשהם סיימו את הלימודים ולכן נתקענו בסטיאוציה לא פשוטה. תצוגת התכלית שלנו כללה אותי, את קונרד, לדג׳ר ושאר החברים שלנו אבל כולנו ידענו שזה לא מספיק.
קונרד הסתמך על החדשים אחרי שגילה ש-3 שחקנים נגנבו תחת האף שלנו אבל מסתבר שבליית׳ גייסה גם את 2 המועמדים הכי רותחים ברמת הוקי תיכונים ואנחנו נשארנו עם השאריות. בנוסף לזה העונה הסתבר שהמאמן פורטר יצטרך לאמן את קבוצת הנשים בנוסף לקבוצה שלנו. המאמנת שלהן עברה תאונה ולא תוכל לחזור לעבודה לפחות בחודשים הקרובים ופנוייל לא הצליחו למצוא מחליף או מחליפה. חוץ מזה מנלי היה נחוש שהשנה הקבוצה של הנשים תקח הביתה את הגביע כדי שיוכל לקבל מענק שמן מתוכנית לחיזוק ספורט נשי של הממשלה. היה מדובר בכמה עשרות מיליונים טובים והוא לא יכל להסתפק בפחות מהמאמן בעצמו. לכן אנחנו נצטרך לעבוד עם חצי מתשומת הלב של המאמן פורטר ועם עוזרי המאמן ג׳קסון ובראון שהיו בסדר אבל לא בהתחשב בעובדה שבראון חדש ולג׳קסון עומד להיות בן בקבוצה (שמשחק כאילו מישהו תקע לו מקל בתחת) אז אף אחד לא תלה בהם יותר מידי תקוות.
״מספר 7!״ סקוט שרק מהספסל מעליי.
מספר 7 הרים את ראשו ליציע בזמן שניסה לא ליפול על התחת.
״מי לימד אותך להחליק??? פינגווין חסר מוטוריקה??״ סקוט עלב בו.
מספר 7 השפיל את ראשו בדיוק בזמן כדי שלא ישים לב שמספר 15 החליק ישר אליו. שניהם התרסקו על הקרח.
״אפילו סבתא שלי יכלה להחליק מהר יותר ממך ולהימנע מהשיט שואו הזה! והיא בת פאקינג 88!״ טרייס קרא בבוז.
״תתאפסו על עצמכם כבר!!!״ קונרד צעק בתסכול.
למטה המאמן פורטר שרק וקרא לכולם אליו. הוא הכין אותם לתרגולת כדי לבחון את היכולות הבלתי קיימות שלהם.
״אני לא מאמין שמישהו מהם ממש קיבל מלגה על פאקינג הוקי״ גריפין הניד בראשו.
״בליית׳ עשו לנו חבלה השנה״ לדג׳ר גירד בעצבנות את לסתו.
״הם רוצים את הגביע הזה״ הסכמתי.
״והם כנראה יקבלו אותו״ סקוט נאנח.
״לא אם זה תלוי בי״ קונרד אמר נחרצות.
״ואיך בדיוק נעשה את זה?״ לדג׳ר נשמע ספקן.
״נעלה את עצמנו רמה. נתאמן חזק יותר. נתחייב. לוגן ג׳קסון מספר 8 יכול להשתפר, יש לו פוטנציאל. גם ג׳ט לוסקי מספר 11 וטרוור נילן מספר 15 יכולים לעשות קפיצה אם כולנו נתאחד ונוודא שהם בעניין עד הסוף. זה יסתדר״ זה נשמע שהוא מנסה לשכנע לא רק אותנו אלא גם את עצמו.
״זה נחמד והכל שאתה מאמין בהם אבל הסיכוי קלוש״ לדג׳ר גיחך.
״אני אקח את הסיכוי״ קונרד מלמל.
״זה לא שיש לנו ברירה. בליית׳ כיוונו לעורק הראשי שלנו והשאירו אותנו לדמם בשטח עם עזרה מינימלית״ נאנחתי.
המאמן שרק והם שוב עלו על הקרח. מבטי חלף על המועמדים שקונרד סימן. הוא נתן להם יותר מידי קרדיט אבל הם לא היו גרועים כל כך. לפחות לא בהשוואה לאסונות האחרים שקראו לעצמם שחקני הוקי.
המאמן הריץ איתם תרגילים עד שפתאום על הקרח עלה שחקן חדש. כולנו הזדקפנו בכיסא. הוא החזיק את קסדת ההוקי בידו כשניגש למאמן.
״מישהו שמע על זה משהו?״ קונרד הרים גבה.
״לא. זה כנראה משהו של הרגע האחרון״ לדג׳ר גם הוא נראה מתעניין יותר מהעניין שהראה מרגע שהגענו.
כולנו שמענו על הבחור החדש. זאק פוג׳יטו. הוא היה גבוה במיוחד, מקועקע ומחורר לתפארת. והוא נודע בזכות שני דברים בליגת ההוקי של הקולג׳ים- המשחק הגאוני שלו ומזגו החם. אה והעובדה שבקולג׳ שבו שיחק בקליפורניה הוא שכב עם אחת הפרופסוריות שלו ועם סגן הדיקן. גם היא וגם הוא אגב היו נשואים. זאק פוג׳יטו היה עושה צרות, הוריקן דרגה עשר. שחקן גאון אבל אגרסיבי ובלתי ניתן לשליטה.
אם הדיקן גרינברג הסכים לקבל את תפוח האדמה הלוהט הזה כנראה שבאמת היינו בצרות.
הוא והמאמן החליפו כמה מילים. הוא חבש את הקסדה והצטרף לאימון. הוא היה טוב פי כמה וכמה מכל מי שהיה על הקרח. שמתי לב שהוא מכוון כמה מהשחקנים ואז שאחרים מנסים להתעלות עליו והתחרות עשתה טוב לכולם. לוגן ג׳קסון באמת זרח כשזאק הפך ליריב. הוא אולי היה עושה צרות אבל כנראה שזה מה שכולם כאן היו צריכים.
אחרי שהאימון הסתיים המאמן קרא לקונרד למשרד להחליף רשמים. סקוט הציע שנלך לשתות משהו בפי בי אבל כולם סירבו.
״אולי קנדל פנויה״ טרייס עקץ אותו לפני שנעלם לעבר היציאה.
אולי הוא עדיין היה בחיים שלנו אבל היה ברור שאף אחד לא סלח או שכח מהבגידה הזו.
״זה הגיע לי״ סקוט מלמל.
״אין ויכוח על זה״ הסכמתי. 
אחר כך כולם התפזרו למכוניות שלהם. רגע לפני שיצאתי ממגרש החניה ראיתי את זאק יוצא מהזירה. מקרוב הוא היה אפילו מאיים יותר מאשר על הקרח. הייתה לו הרחבה באוזן שמאל, ועוד שלל פירסינגים באוזניים כולל אחד בצורת מוט בחלק העליון של האוזן. פירסינג בגבה ובצד פיו. זרעותיו היו מקועקעות בדיו שחור ולא נותרה אף פיסת עור חשופה. הדיו גלש לצווארו והיו כמה קעקועים סמליים על פניו. שערו הכהה הוחלק לאחור ועיניו כהות ומלוכסנות מעט. לא מישהו שבא לך לפגוש בסמטה חשוכה.
״היי פוג׳יטו״ קראתי לעברו.
הוא הרים אליי את מבטו.
״לונגהורן, היי״ הוא עשה שיעורי בית כנראה.
״אם תדפוק לנו את עונת הסיום אני אדאג שתתחרט על זה, מובן?״
זאק אפילו לא נרתע מהאיום הגלוי.
״אל דאגה אני לא מתכנן לפשל״ הוא אמר בקול צלול ובטוח.
״אנחנו עוד נראה״ משכתי בכתפיי ונתתי גז.
תוך כמה דקות כבר הייתי בבניין שלנו. כשנכנסתי לבית איזבל ישבה על הספה במכנסי טרנינג וגופיה לבנה. שערה הזהוב היה אסוף בפקעת והמחשב הנייד שלה נח בחיקה. גבותיה היו מכווצות בריכוז ועל השולחן לפניה הייתה ערימה של דפים.
״היי. מה את עושה?״ התיישבתי בכורסא.
היא הרימה את מבטה וחיוך קטן עלה על שפתיה.
״מסתבר שלשנות סטטוס זוגי ושם משפחה במערכת של פנוויל זו חתיכת משימה״ היא נאנחה.
״את משנה את שם המשפחה?״ משהו בלב שלי ניתר.
״כן. אני מקווה שלא אכפת לך״.
״אני מת על זה״ אמרתי בכנות.
״בקטע רוכשני כזה?״ היא לגלגה.
״ברור. למה את חושבת שקניתי טבעת שאפשר לראות מהירח, בייב?״ הרמתי גבה שחצנית.
״אתה כזה מטופש, מאטי״ היא הנידה בראשה.
״את קראת לי הרגע מאטי?״ הקנטתי אותה.
״התרגלתי מהבית שלך. תסתום את הפה״ היא זרקה עליי כרית נוי כתומה.
תפסתי את הכרית בשתי ידיי ואז זרקתי אותה חזרה אליה. היא צווחה וחמקה ממנה.
״חתיכת חוצפן!״ היא נהמה ותפסה שתי כריות זורקת אותן אחת אחרי השנייה.
״התחלת איתי הרגע מלחמת כריות?״
״ואם כן אז?״ היא נעמדה עם כרית נוספת בידה.
״אז את תתחרטי על זה״ צחקתי והתחלתי לרדוף אחרי.
רצנו סביב הספה וזרקנו זה על זו כריות. היא קפצה על הספה בניסיון לחמוק ממני אחרי שהחטיפה לי כרית לפנים. אני הייתי מהיר ותפסתי את מותניה מושך אותה אליי. עמדנו פנים אל פנים. קרובים. החיוך והשעשוע עזבו אותה באחת. עדיין החזקתי אותה. השיער שלה חמק מהגומיה במהלך המשחק ועכשיו הוא נח בגלים זהובים סביב פניה. עיניה הכחולות הביטו בי במבט מבוהל וגופה היה מכווץ. שנאתי את זה.
״אני רק מחזיק אותך במותניים, בלונדי. זה הכל״ לא ידעתי למה אבל הרגשתי צורך להבהיר לה את הסיטאוציה.
״אני יודעת״ היא הנהנה.
״יופי״.
עמדנו ככה דקה ארוכה עד שהיא הורידה את הידיים שלי ממנה. אכזבה התפשטה בתוכי בגלים. נזכרתי בויכוח שלנו בלילה האחרון בבית המשפחה שלי. המחשבה שמשהו קרה לה, שמישהו עשה לה משהו רע, רע מאוד לא חדלה להטריד אותי. האבא שלה, שלא היה בחייה שנים או אחיה הגדול. הרצון לדעת היה כמו מחלה שהתפשטה בתוכי ולא היה ניתן לעצור. משהו דפוק. רציתי לפתור לה את הבעיות. רציתי לשבור את מחסום הפחד. כדי שאוכל לגעת בה. פיזית ונפשית. זה כל מה שרציתי.
״אני חייבת לסיים את זה לפני שהרישום יסגר״ היא הצביעה אל המחשב.
״בסדר. את רוצה משהו לאכול? אני יכול להזמין סושי או מה שבא לך״.
״סושי זה בסדר, תודה״ היא חייכה אליי חיוך יפה.
ואז היא חזרה למחשב. אני הזמנתי אוכל באפלקציה ואז גללתי ברשימת אנשי הקשר שלי. עד שהגעתי לטיירון סמית׳, חוקר פרטי שהמשפחה השתמשה בשירותיו כבר שנים. ההתלבטות הייתה קשוחה אבל אז הצצתי לעברה של איזבל והבנתי שתשובות אני לא אקבל ממנה. אני לא יכול לפתור בעיה אם אני לא יודע מה היא. אז שלחתי הודעה לטיירון. שיברר לי על איזבל. ידעתי שזה יקח כמה ימים ועכשיו הייתי צריך רק להמתין בסבלנות. זה לא היה הצד החזק שלי אבל הייתי חייב לדעת. פשוט פאקינג חייב.