Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 22

פרק 22-
איזבל-
״תגיד להם שאת חולה, את לא יכולה ללכת ולהשאיר אותי ככה״ מת׳יו הצמיד את גופי העירום לגופו וסירב לשחרר אותי.
״תפסיק להיות חמדן, מאטי״ צבטתי את זרועו.
״איתך? בלתי פאקינג אפשרי״ הוא נישק את צווארי.
״דיי... אם אני לא אקום עכשיו אני אאחר״ נסיתי לדחוף אותו אבל ברור שלא הצלחתי.
״הייתי צריך לבחור אישה בלי מוסר עבודה שתתמסר להיות אישה של מיליארדר ותבזבז את הכסף שלי״ מת׳יו נאנח.
״מסכן שלי״ ליטפתי את לחיו ברחמים מזויפים.
״אפילו את מודה בזה״ הוא חייך את החיוך הנערי היפה שלו.
״אני אוהבת אותך מת׳יו לונגהורן. נתראה בערב״ נישקתי אותו נשיקה ארוכה וקמתי מהמיטה חומקת מזרעותיו.
התקלחתי מהר ולבשתי את המדים של פנוויל בורגר. לא הייתי צריכה לעבוד יותר אבל רציתי. רציתי לשמור על שגרה וכמובן רציתי שיהיה לי כסף משלי שהרווחתי בזיעת אפי. אומנם הרשתי לעצמי להפחית במשמורות ולהתמקד יותר בלימודים אבל המשכתי לעבוד.
״כבר אמרתי שהמכנסיים האלה עושים לך תחת מטורף, בלונדי?״ מאט התענג ועיניו התמקדו בתחת שלי.
״אתה חסר תקנה. ביי בעלי״ חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה לפני שיצאתי לעבודה.
המסעדה הייתה דיי עמוסה כשהגעתי אז מיד נשאבתי לעבודה. לקחתי הזמנות, הגשתי אוכל, פניתי שולחנות, ניהלתי סמול טוק והאוויר זמזם מאנרגיות חיוביות וריח של אוכל טעים. קיבלתי אפילו כמה טיפים טובים. אני וקריסטל יצאנו להפסקה שלנו סוף כל סוף.
״פאק כואבות לי הרגליים״ קריסטל נחתה בכיסאה בחבטה ודחסה לפיה צ׳יפס מעוטר ברוטב גבינה שלקחה מהמטבח.
״גם לי. יש היום עומס לא נורמלי״ הסכמתי והתיישבתי לידה.
״את יודעת שאת לא חייבת לעבוד, נכון?״ היא צמצמה את עיניה לעברי.
״אבל אני כן״.
״את משוגעת על כל המוח. אם הייתי נשואה למישהו כמו מת׳יו לונגהורן הייתי בורחת מפה ללא התראה ומבלה את חיי במסעות שופינג, טיפולי יופי וספא ומסעדות יוקרה על רצה וכמובן טיולים מטורפים לכל מקום יפה על הגלובוס״ העיינים שלה נעשו חולמניות.
זה גרם לי לצחוק. מעולם לא העליתי בדעתי לבזבז ללא תקנה את הכסף של מת׳יו. הוא היה נדיב ואף פעם לא אמר לי לא. כשעיצבנו את הבית הוא עשה מעל ומעבר ולא הגביל אותי במה שרציתי בשבילו. ועדיין לא רציתי לעזוב את העבודה. הייתי רגילה והעצמאות הכלכלית שלי הייתה חשובה. הייתי לבדי ודאגתי לעצמי מגיל 17. זה היה לא קל אבל זה חישל אותי. זה הפך אותי ללוחמת ולימד אותי לא להישען על אף אחד. העובדה שהצלחתי להשיל מעט את העול ולהישען במקום מסוים על מת׳יו הייתה נס קטן. והקלה ענקית. זה היה קשה אבל ידעתי שיש לי עוד מה לשחרר.
״את רוצה שאשאל אותו אם יש לו חבר להכיר לך?״ הרמתי גבה.
״פאק כן!״ היא צייצה בהתרגשות.
״אני אדאג לך״ טפחתי על ברכה.
ואז הטלפון שלי צלצל. עניתי באוטומט בהנחה שזה בעלי התלותי.
״כבר התגעגעת, בייב?״ ציחקקתי.
בצד השני של הקו היה שקט. חיכתי כמה שניות אבל השקט נמתח ונמתח.
״בייב? אתה שם?״ עדיין שקט.
״מאטי?״ הרחקתי את הטלפון לוודא שהוא עדיין על הקו.
זה היה מספר בלתי מזוהה.
״מי זה?״ קולי הפך לחד.
״היי איזבל, זה איאן״ הקול שבקע מהצד השני גרם לי להלם מוחלט.
דיברתי עם אבא פעם בשנה. אבל עם איאן לא דיברתי כבר שנים. ברגע שאבא הציע את זה או ניסה להעביר לו את הטלפון התחמקתי וניתקתי. הפגיעה מאיאן הייתה קשה וצורבת. עברנו משהו יחד, איבדנו אמא. והוא היה קרוב אליי והגיבור האמיתי שלי. עד שהוא בחר את הצד שלו. ומאז הוא היה מפלצת.
״מ... מה אתה רוצה? איך השגת את המספר שלי?״ הקול שלי רעד והלב שלי פעם בקצב מוטרף.
״יש לי את הדרכים שלי. הייתי צריך לדבר איתך. אני חייב שתקשיבי לי, בבקשה״ קולו היה מלא תחנונים.
הייתי אמורה לטרוק לו את הטלפון בפנים אבל... אבל משהו בתוכי לא הצליח לעשות את זה.
״יש לך דקה״ נסיתי להשתלט על הרעד הקולי ועל הדמעות שהציפו את עייני.
״כשבעלך בא למשרד שלי הייתי בהלם. התגוננתי והמשכתי להתכחש למה שקרה. לאשמה שאני מרגיש והרגשתי מאז כל מה שקרה. אבל לא הצלחתי לא לחשוב עליו, על הדברים שאמר. הוא צדק וכשאשתי שמעה את השיחה אז הכל צף. יש לי בת. הייתי רוצה שאחיה יגן עליה, רוצה להאמין שאני אגן עליה. שאקריב הכל בשבילה. מה שעשיתי היה דפוק, בלתי נסלח ואני לעולם לא אוכל לכפר על זה. אבל למען זואי ולמענך אני רוצה שניפגש ונדבר ושנהיה בחיים זה של זו. בעלך אוהב אותך כל כך ומצאת מישהו שמגונן עלייך כמו שאני בחיים לא עשיתי. אני רוצה להיות חלק מזה ואני רוצה שלזואי תהיה דודה. בבקשה תני לי הזדמנות״ הוא אמר הכל ללא נשימה, בקול המוכר שלו שניחם אותי כשבכיתי ולחש בדאגה מילים מחזקות ואוהבות כשסבלתי מאובדן וגעגוע.
הלב שלי נשבר. זה היה מעט מידי, מאוחר מידי. ואז תחושת בגידה עמוקה. מתי מת׳יו היה אצל אחי? בימים שבהם אמר שהוא נוסע למשפחה? הוא שיקר לי? הוא עשה דבר כזה מאחורי גבי?.
״אני לא יכולה״ המילים הרועדות ברחו מפי לפני שניתקתי.
״היי את בסדר?״ קריסטל נגעה בעדינות בכתפי.
״אני מצטערת... אני חייבת... אני לא יכולה לחזור לעבודה״ הנדתי בראשי ומצאתי את עצמי פוצחת בריצה.
דמעות חמות זלגו על לחיי והנשימה שלי הפכה להיסטרית. ליבי עמד לפרוץ מחזי. הרגשתי בעין הסערה ורגשות סוערים הכו בי ללא רחם. בגידה חדה, זעם מעוור, כאב עמוק, בלבול קשה ועלבון צורב. כל גופי רעד וברגע שהגעתי למגרש החנייה קיא עלה בגרוני והקאתי את נשמתי על המדרכה בין שני שיחים. הרגשתי ריקה ועלובה כשדמעות וקיא ותחושות אחזו בי ולא הרפו. רציתי למות. רציתי להתפרק. להתפוגג. להעלם. להחזיר את הזמן לאחור.
ניגבתי את פי בגב כף ידי והרמתי את ראשי הבכי עדיין גואה מתוכי כמו גל מאיים. צל שחור הופיע לפתע מבין שתי מכוניות. עד שקלטתי שמדובר בגבר לבוש שחורים היה מאוחר מידי. הוא כבר התנפל עליי. צרחה חדה חמקה מפי לפני שהוא הטיח אותי בקרקע והניח יד על פי. גופי קפא כשעיניים מוכרות נצצו באפילה. הוא הוריד את הברדס של הקפוצון שלו. הוא רצה שאראה אותו. הייתי בסיוט.
״התגעגעת אליי, חתיכת זונה?״ הוא נהם.
ניסתי להאבק בו אבל הוא היה חזק. ואז הוא הכניס לי אגרוף ללסת. הכאב היה מעוור. ראשי הסתחרר וטעם מתכת מילא את פי.
״חשבת לשלוח את הכלב שלך ולהרוס לי את החיים? אם החיים שלי נהרסים אז גם שלך. אני אהנה אפילו יותר מהפעם הראשונה, זונה״ הוא ירק עליי והנוזל זלג על פניי ולתוך עייני.
הוא עמד לאנוס אותי שוב. כל מה שהיה בתוכי נשבר. ניסתי להאבק בו בכל כוחי אבל הוא לא זז. הוא הטיח את ראשי במדרכה וראשי הסתחרר. גופי נטרק. ידיי נחו לצד גופי והיו כבדות כמו גושי בטון.
״אין טעם להלחם בי. אני אהנה מכל שניה ואשלח את התמונות לשפוט הזין שלך״ החיוך האכזרי שלו היה מטושטש מול עייני מלאות הדמעות.
הרגשתי כאב. הכל כאב. הגוף שלי. הנשמה שלי. הלב שלי. הסיוט שלי התגשם. אני חסרת אונים מול האנס שלי.
נסיתי לצרוח אבל הוא הידק את היד שלו על פי ושלח את ידו האחרת אל המכנס שלי. נסיתי לזחול על המדרכה הוא כלא אותי בגופו הגדול. ריח של אלכוהול ואפטרשייב זול הכה באפי. לא. לא. לא. אימה אדירה הכתה בי.
״אני אזיין אותך כמו הכלבה שאת. את תדממי על הזין שלי ואני אתענג על כל פאקינג רגע״ הוא צחק כמו כלב עלוב.
סובבתי את הראש לצד השני. עצמתי עיינים. הראש שלי צרח. דם זלג ממני והרטיב את שערי. פי היה מלא דם. לא נשמתי. לא הייתי כאן. הייתי עם מת׳יו. באגם של משפחת לונגהורן בקונטיקט. זה היה יום יפיפה ומלא שמש. היינו ביחד. הוא חיבק אותי וחייך אליי ולחש לי מילים של אהבה. הידיים הגסות שחיללו אותי היו רחוקות ממני. אני הייתי רחוקה מכאן. המילים של האנס שלי ריחפו מחוץ לאטמוספירה שלי. הכאב נמוג. נותר רק האהוב שלי.
״מה אתה עושה??? תרד ממנה!!!״ הצרחה החדה מצליחה לשלוף אותי מעולם הדמיון שיצרתי לעצמי.
בן מתרומם והלם נרשם על פניו. זו קריסטל.
״הצילו! הצילו!״ אני מצליחה לצעוק בשארית כוחי כשידו נופלת מפי בהפתעה.
״אני מתקשרת למשטרה אם לא תעזוב אותה עכשיו!״ קריסטל בועטת לו בראש.
הוא מתרומם ממני ואז מושך אותי לעמידה ומנסה לברוח ולגרור אותי איתו. פתאום רעש של ריסוס נשמע ובן צורח. הוא מתרחק ואני עוצמת עיינים מנסה לא להפגע מהגז המדמיע שקריסטל כנראה ריססה.
״כלבה עלובה! תמותי!״ פתאום אני מרגישה כאב חד.
ואז טפיפות רגליים.
״שיט! הוא דקר אותך!״ קריסטל צורחת.
הגוף שלי קורס לאספלט הקר. פי נפער בצרחה אילמת. חום וכאב ודם. כל כך הרבה דם. האפילה אופפת אותי. אני נבלעת לבור עמוק.