Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 5

פרק 5-
איזבל-
הייתי עייפה. למרות שהיינו מותשים אחרי שפרקנו את כל הארגזים שלנו לא הצלחתי לישון כל הלילה. השאלה של מאט לגביי אבא שלי הדהדה בראשי שלא נדבר על העובדה שהייתי לחוצה עד מוות לפגוש את המשפחה שלו. הייתה לי הרגשה רעה שזה לא הולך להיות ביקור כייפי. והאמת שלא יכולתי להתלונן כי אם אני הייתי בנעליים שלהם ללא ספק הייתי מודאגת. הוא הבן שלהם ואני הבחורה הרנדומלית שהם מעולם לא פגשו שהפכה ברגע לאשתו. אשתו של הבן שלהם שעדיין לא סיים קולג׳. אלוהים הם בטוח הולכים לשנוא אותי. והייתה גם העובדה הקטנה שזה היה הלילה הראשון שבו חלקנו מיטה. מאט היה מאוד מכבד ונכנס למיטה לבוש במכנס קצר וגופיית סבא. אני הייתי לבושה בחולצה ושורט. המיטה הייתה מספיק גדולה בשביל שנינו והוא נרדם יחסית מהר. לא היה בנינו מגע ועדיין הריח שלו והצלילים שיצאו ממנו מתוך שינה אפפה אותי. מידי פעם הצצתי אליו מתוחה ושקטה והוא היה... יפה. ורגוע יחסית לסערה שגעשה באופק. החלטתי שאני אוהבת את זה. הוא סלע איתן בזמן שאני מתפרקת ומתחרפנת. אני אוכל להאחז בו. אני מקווה לפחות שככה יהיה. הצלחתי להרדם לשעה קלה לפני שקמתי לצלילי השעון מעורר של מאט.
״אני יוצא לרוץ ולחדר כושר. את יכולה להמשיך לישון״ הוא לחש בחיוך קטן ומיהר לקום.
חיכיתי במיטה עד שיצא ואז יצאתי גם אני. נכנסתי למקלחת והזמנתי לנו ארוחת בוקר וקפה ואז ארזתי תיק בשבילי. מאט הגיע כמה דקות אחרי השליח עם האוכל והקפה.
״ארוחת בוקר? זה בא לי בטוב. אני רק נכנס רגע להתקלח״ הוא חייך חיוך ענקי.
אני חיכתי לו והוא יצא מהמקלחת תוך כמה דקות כבר לבוש ומוכן. ג׳ינס וטי שירט לבנה שנראו עליו מדהים.
״את בסדר?״ השאלה שלי תופסת אותי לא מוכנה.
״כן״ אני משקרת ולוגמת מהקפה שלי.
״את בלחץ מלפגוש את המשפחה שלי, אה?״ חיוך זהיר עלה על שפתיו.
״הם הולכים לשנוא אותי, מת׳יו״ הנדתי בראשי בייאוש.
״הם קצת עצבנים כרגע אבל הם יכירו אותך ויבינו שזה רציני והכל יסתדר. אני מבטיח״ הוא הניח יד גדולה על רגלי העטויה טייץ בצבע ורוד בייבי.
התגובה הבלתי רצונית שלי הייתה להתכווץ והוא מיד משך את ידו. פאק. שנאתי את זה. שנאתי את זה כל כך. רציתי שהוא יוכל לגעת בי מגע תמים בלי שהגוף שלי יתכווץ.
״אתה יודע שאתה תמיד יכול לחזור בך ו...״
״אני לא מתחרט. אם יש משהו שאני לא זה וותרן. יש לי מילה. אם אמרתי שאני נותן לזה סיכוי אז אני נותן לזה סיכוי. אמיתי. עד הסוף.״
נשכתי את שפתי. שפטתי את מתיו לחומרה מרגע שהכרתי אותו. לזכותי ייאמר שלא ממש הכרתי אותו אלא רק את הפילרטוטים האגרסיביים ומצג השווא של הפלייבוי המשעשע שטרח להציג בכל פעם שהייתי בסביבה. לא הייתי נחמדה אליו והוא השיב בדרך היחידה שהכיר. רוב הגברים שסבבו אותי (וניסו להתחיל איתי) הגיעו למסקנה שאני כלבה קרה והתרחקו. כשהוא ניסה להמשיך להלחם זה הלחיץ אותי. כשהוא המשיך להיות נחמד. מגונן. אכפתי. האסטרטגיה שלי מעולם לא נכשלה חוץ מאשר איתו. זה היה מוזר.
״תודה״ לקחתי נשימה עמוקה והנחתי את ידי על ברכו.
המגע העביר בי אי נוחות קלה אבל היא מיד התפוגגה כשראיתי את החיוך מבצבץ מזוית שפתיו.
״אין בעד מה״ הוא חייך ושתה את הקפה שלו.
סיימנו עם ארוחת הבוקר ואז הוא ארז תיק קטן בהרבה משלי. הנחתי שהיו לו שם דברים משלו.
יצאנו לדרך בטסלה שלו (היא הייתה חדשה. סופר פאקינג חדשה).
״יכלנו לנסוע ברכבת״ מלמלתי בזמן שנסענו לכיוון בוסטון.
״זה לא הסטייל של משפחת לונגהורן, בלונדי״ הוא גיחך.
״באמת? אז מה הסטייל שלכם?״ הרמתי גבה.
״מטוס פרטי״ הוא משך בכתפיו.
״מה??? אתה רציני??״
״הייתי בטוח שהמייל שאבא שלי שלח היה עם כרטיסים אבל היו בו אישורים למקומות שלנו במטוס הפרטי. אל תדאגי זה המטוס הפרטי הקטן״ עדיין נונשלנטי בטירוף.
״הקטן?״
״כן. המטוס הפרטי הגדול בהאנגר של הבית בקונטיקט והמטוס העסקי בשדה התעופה שם״ הוא אמר את זה בלי למצמץ.
״אתם ממש... עשירים, אה?״ הייתה התגובה האינטליגנטית שלי.
״אל תלחצי. הכסף זה רק נתון יבש. האחים שלי מצפים לבואך וההורים שלי רק נראים סנובים גרועים. הם יהיו בסדר גמור ברגע שישתכנעו שאנחנו כאן מהסיבות הנכונות״ הוא ניסה להרגיע את העצבים שלי שהתחילו להרקיע שחקים.
״איך נשכנע אותם?״
״פשוט נתנהג רגיל. אין לך מה להלחיץ את עצמך סתם, בלונדי״ הוא משך בכתפיו.
כל הנסיעה חשבתי על איך לשכנע את ההורים שלו. והאחים שלו. ואיך להתנהג כרגיל כשאני אכנס לפאקינג ארמון.
בשדה התעופה מצאתי את עצמי עוברת דרך שמעולם לא חשבתי שאעבור דרך הטרקלין הפרטי. הבידוק הביטחוני והבקרה היו מהירים מהרגיל ותוך שעה קלה כבר היינו על המטוס הפרטי עם הדיילת שלנו (ברונטית חייכנית בשם סאלי) והטייס שלנו (גבר שנראה צעיר מידי מכדי להטיס מטוס בשם מייק). הדיילת העבירה לנו הדרכת בטיחות והטייס הזמין אותנו לקוקפיט ברגע שנוכל להסיר את חגורות הבטיחות. המטוס היה יפה ומעוצב בטוב טעם עם עשרה מושבים רחבים. אם זה היה המטוס הקטן נחרדתי לראות את הגדול. ההמראה הייתה מהירה גם היא ותוך זמן קצר שייטנו בשמיים.
״משהו קריטי שאני צריכה לדעת לפני שאנחנו נכנסים לבית שלך?״ התמתחתי בכיסא הנוח שהזמין אותי לנמנם עליו כדי שלא ארדם ואפספס את כל הטיפים היעלים שלו.
״המממ... אבא שלי קצת קשוח אבל אסור להיבהל אם הוא מחליט לשאול אותך שאלות או לעקוץ. תנסי כמה שיותר להראות לפחות חיצונית שאת ממש לא מאוימת. תנסי לענות לו כמה שיותר בהיגיון ובלי להרשים מידי כי הוא מריח בולשיט מקילומטר. הוא אוהב דיג וספורט מכל הסוגים והישגים. תמיד טוב לדבר על ההישגים שלך. אמא שלי היא קצת דרמטית ויכולה להיות קולנית ועוקצנית. תשתדלי לזרום איתה. לא להלחץ. תנסי להחמיא לה על הטעם שלה ועל דברים כאלה. ואל תנסי לזרום איתה אם היא מתחילה לומר על אחד מאיתנו דברים לא טובים. זה מבחן. היא תשנא אותך אם תאמרי משהו רע על הילדים שלה. רק היא ואבא שלי יכולים לעשות את זה. ופשוט תהיי את. כרגע זה כל מה שיש לנו לעבוד איתו. נצליח לשכנע אותם יחד״ התדריך הקצר שלו מצליח למקד אותי ולהלחיץ אותי באותה המידה.
מה אם אני לא מספיקה. הם מגה מולטי מליונרים שהבן שלהם התחתן עם מישהי שאין לה כלום. כלומר זה לא שאני לא מעריכה את עצמי אבל ההרגשה של להיות בתוך מטוס פרטי כשאני תלמידת קולג׳ על מלגה מלאה פשוט... מטרידה.
למזלי אני לא מספיקה להפוך בראש שלי את התסריטים הנוראיים של הפגישה הקרבה והבאה כי הטייס מודיע על הנחיתה. אנחנו נחגרים שוב וחצי שעה לאחר מכן אנחנו כבר עם הנהג שאמור לקחת אותנו לבית משפחת לונגהורן.
״שלום מר לונגהורן הצעיר״ הנהג עם השיער האפור מחייך חיוך גדול כשהוא מבחין בנו.
״היי ברומלי, מה שלומך?״
״מצוין ועכשיו כשאתה כאן מצוין פלוס״ הוא טופח על כתפו של מת׳יו.
״ברומלי, זו איזבל... הממ... אשתי. איזבל זה ברומלי. הוא עובד עם המשפחה שלי כבר שנים. מאז שנורמן נולד״ הוא מציג אותנו.
ברומלי מחייך אבל ההלם ניכר על פניו. הוא לוחץ את ידי בעדינות.
״נפלא להכיר אותך גברת לונגהורן הצעירה״ גברת לונגהורן. הולי פאק.
״בואו נסע. אני בטוח שמצפים לנו״ מת׳יו פותח בשבילי את הדלת ואני נכנסת למושב האחורי.
הוא מתיישב קדימה עם ברומלי. הם מנהלים שיחת חולין על ענייני יום יום בזמן שברדיו התנגנו שירי פופ מתוקים.
אני שיחקתי בטבעות שלי והבטתי על הנוף המהמם. אין ספק שאחוזת לונגהורן ישבה על שטח יפיפה.
הנסיעה הייתה קצרה מידי ועד מהרה עמדנו לפני שערי ברזל ענקיים. על השער הייתה האות L בזהב בכתב עתיק מסולסל. השערים נפתחו בחריקה והמכונית נסעה בשביל הגישה הארוך. היה נדמה לי שאני מבחינה באגם, במגרש טניס, בארווה ומבנה שהיה נראה באופן מחשיד כמו האנגר למטוס פרטי. האחוזה עצמה הייתה נראית מפלצתית. היה ברור כשהשטח היה גדול מספיק כדי שהם יהיו צריכים להתנייד בו בעגלות גולף. אלוהים ישמור. היה להם מסלול גולף שלם!.
״הגענו הביתה״ ברומלי נעצר ליד המדרגות המסיביות שמגיעות לדלתות הכפלות הענקיות והיפות של האחוזה.
״תודה ברומלי. אנחנו עוד נשב על בירות באחד הערבים לפני שאחזור לקמפוס״ מת׳יו נפרד מברומלי בחיבוק.
״מה שתרצה מר לונגהורן הצעיר״ ברומלי חייך חיוך קורן והיה ברור שהוא באמת אוהב את מתיו.
ברומלי פתח עבורי את הדלת ומתיו לקח את ידי בידו. הייתי כל כך לחוצה שזה לא הזיז לי בכלל.
״מה עם הדברים שלנו?״ שאלתי.
״ברומלי ידאג להם״ הוא הבטיח לי.
לפני שהספקנו להגיע לדלת היא נפתחה ולעברנו רצה אישה מבוגרת עם עיינים מלוכסנות ושיער שחור קצר. היא הייתה נראית נרגשת ברמות.
״ילד שלי!״ היא קראה בהתרגשות.
״מימי!״ מת׳יו מניח לידי ומחבק את האישה הנמוכה.
״כמה טוב שבאת הביתה, מאטי שלי״ היא ליטפה את פניו ובעיניה נצצו דמעות.
״אוי גם אני התגעגעתי אלייך, מימי״ הוא ליטף את פניה בחיבה.
״רזית. לא מאכילים אותך כמו שצריך באוניברסיטה הזו״ היא טפחה על בטנו.
״אני לא רזה. אני חטוב.״ הוא מכחיש.
״כן שמענו על הספורט שלך״ מימי מגלגלת עיינים.
״טוב זה ידוע שהשריר הכי חשוב נמצא כאן״ הוא מצביע על חזהו, מעל ליבו.
״לימדתי אותך מצוין, מאטי״ היא חייכה בשביעות רצון.
״מימי, זו איזבל. בטח שמעת מאמא כבר שהתחתנתי איתה״ הוא מחווה לעברי והאישה כאילו מבחינה בי לראשונה.
היא בוחנת אותי בעיינים כהות וכל האור שהופנה למת׳יו מתחיל להעלם אט אט. אוי לא.
״שלום איזבל. אני מימי. מנהלת משק הבית של משפחת לונגהורן״ היא מושיטה לי יד.
אני לוחצת את ידה ולהפתעתי היא מושכת אותי לחיבוק. יש לה ריח של ורדים ועוד משהו אחר, משהו מנחם ועדין.
״ברוכה הבאה, ילדה שלי״ היא מחייכת עכשיו והקלה שוטפת אותי.
״תודה״.
״בואו נכנס פנימה. מיינרד ומרילין מחכים לכם״ היא מצביעה לעבר פתח האחוזה.
״נורם ובי הגיעו?״
״הם בדרך. נורם מתעכב קצת בעבודה והטיסה של בי התעכבה קצת״.
מת׳יו מהנהן ושוב לוקח את ידי. הפעם זה מרגיש כמו חבל הצלה. אני נצמדת אליו.
הבית ענקי כצפוי ומעוצב כמו ארמון צרפתי אבל לא מיושן בדרך קסומה כלשהי. ההליכה לשם לוקחת דקה ואז אנחנו בסלון רחב הידיים של האחוזה.
ההורים שלי מחכים לנו שם. הם יושבים על הספה וברגע שאנחנו מגיעים שניהם נעמדים. אבא שלו גבוה כמוהו, שערו מאפיר אבל רובו עדיין בלונדיני בדיוק כמו של מת׳יו. עיני התכלת שלו חמורות סבר והוא לבוש בחולצת פולו כחולה ומכנס מחויט כהה. אימו רזה ודקיקה עם שיער זהוב אסוף בקוקו גבוה ועיניה כחולות כהות על פניה מעט איפור שהיא לא ממש זקוקה לו כי היא יפיפה. והיא לבושה בשמלה באותו גוון של חולצתו של בעלה. לשניהם יש תכשיטים יקרים מוזהבים ושניהם בוחנים אותי ורק אותי במבטים חדים.
״אמא, אבא״ מתיו מחייך חיוך דק.
״מת׳יו״ אביו מניח את הכוס עם הנוזל הענברי על השולחן ומתקרב אליו.
מת׳יו זונח את ידי והם מתחבקים חיבוק ׳גברי׳ כזה.
״מאטי״ אמו מחבקת אותו גם היא.
״אלו ההורים שלי, מיינרד ומרילין. אבא, אמא זו אשתי, איזבל״ הוא מציג בנינו.
״נעים להכיר אתכם מר וגברת לונגהורן״ אני מנסה לחייך את החיוך הכי נעים שיש לי באוסף.
״אנחנו עוד נראה כמה זה נעים״ אמא שלו ממלמלת מתחת לאפה.
״את יכולה לקרוא לי מיינרד, איזבל״ אבא שלי מושיט לי יד חסונה.
אני לוחצת אותה. הוא ממהר לנתק את ידו.
״ולי את יכולה לקרוא מרילין״ אמו מושיטה את ידה.
אני לוחצת אותה והיא בוחנת את טבעות הנישואים והאירוסים שלי.
״לבן שלי יש טעם משובח״ היא אומרת בגאווה.
״זה נכון״ אני ממהרת להסכים.
״אני בטוחה שמאוד התלהבת מהטבעות היקרות האלו״ היא נוחרת בבוז.
״לא ממש. היא ביקשה שנקנה את הטבעות מפנדורה או איזו חנות משכון אבל לא יכלתי לתת לכלה שלי להסתובב עם טבעת שלא תתאים לשם לונגהורן״ מת׳יו מושך אותי אליו ומצמיד אותי לגופו החם והחסון.
אני נאנחת בהקלה. טוב לי שהוא קרוב.
ההורים שלי מחליפים מבט ולפני שהם מספיקים לומר משהו לסלון פורצים שני בחורים שדומים באופן מחשיד למת׳יו. האחד גבוה מאוד עם שיער מעוצב בג׳ל וחליפת מעצבים והשני נמוך יותר עם גומת חן ושיער זהוב שופע ופרוע.
״נורמן, בראד!״ מת׳יו מיד הולך לחבק את האחים שלו.
ואני מודה בלב שהם הגיעו לנטרל את הסטיאוציה. וגם קצת מתפללת שהימים האלו יעברו בשלום. כי אם לא זה יהיה הסוף. ידעתי את זה ולא הייתי מוכנה להפר את ההבטחה שנתתי לאמא שלי על ערש דווי. הייתי צריכה לאסוף את עצמי. ולהוכיח למר וגברת לונגהורן שאני רצינית. אם מת׳יו היה שם עד הסוף אז גם אני.