Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 24

פרק 24-
איזבל-
לפני שאמא שלי מתה ניסתי לבלות איתה כמה שיכלתי. בית החולים היה הבית השני שלי. צפיתי בה גוועת לנגד עייני. בתחילה אבא התנגד ואמר לי שזה לא מקום לילדים אבל ככל שמצבה החמיר גם הוא איבד מכוחו. הוא לא יכל לנזוף בי יותר כשהוא בקושי ישן או אכל או יצא מבית החולים בעצמו. זה היה משחק המתנה מייאש ומדכא עד שאמא הפסידה בו. ביום שבו היא מתה אבא ואני יצאנו מבית החולים יד ביד. הוא קרא לי הנסיכה שלו, הילדה האהובה שלו. הוא לקח אותי לאכול גלידה ואז לגן שעשועים. לא היינו שמחים ולא היה לנו שום דבר להאחז בו יותר. אבל היה לנו זה את זה. ואת איאן. אחרי מה שקרה לא רציתי לראות בתי חולים יותר בחיי. שמרתי על עצמי היטב והשתדלתי לא לחלות ולחזק את המערכת החיסונית שלי. בתי חולים היו מחוץ לתחום בכל מחיר. עכשיו שכבתי במיטת בית חולים. הראש שלי כאב. כל גופי כאב. הרגשתי מותשת כאילו הייתי ערה שבוע ברצף והפה שלי היה יבש. מה שהוביל אותי לכאן הדהד במוחי כמו סרט רע. עשו לי סי טי ראש. האחות לקחה ממני דם והרופא הסביר לי מה קרה מבחינה רפואית. הכליה שלי. הדקירות. החבלה בראש. הקומה הרפואית למשך יום שלם. הייתי מבולבלת ועייפה ומפוחדת. הלב שלי צרח שהוא רוצה את מתיו אבל לא הייתי מסוגלת לבקש אותו. השיחה עם איאן, מה שבן אמר בזמן שהוא תקף אותי... הוא שיקר לי. הוא טס ל-לייק ויסטה ויצא לאיזה מסע נקמה בשמי. אבל לא רציתי נקמה. רציתי להשאיר את העבר בעבר. שם הוא לא יכל לפגוע בי. שם הוא היה הרחק מכל הדברים הטובים והנפלאים בחיי. מת׳יו פתח את שערי הגיהנום והביא את השטן לפתחי. כמעט שילמתי בחיי. כמעט שילמתי בשפיות דעתי. אם הוא היה אונס אותי אני בספק אם הייתי חוזרת לעצמי. אולי היו צריכים לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי או שהייתי מתאבדת בעצמי. לא הייתי חזקה מספיק לעבור את זה פעם שנייה. כשהאחות נכנסה לחדרי כל מה שרציתי היה משככי כאבים וללכת לישון. הייתי עייפה ומבולבלת ולא ידעתי מה לעשות.
״היי מתוקה. איך את מרגישה?״ היא שאלה בעדינות.
״כאובה ועייפה״ עניתי בכנות.
״אני אתן לך עוד משככי כאבים אבל לפני אולי תרצי לראות את מי שמחכה לך בחוץ?״ השאלה בעיניה הכבידה על ליבי.
״מי שם?״ שאלתי.
״בני המשפחה שלך, בעלך, החברים שלך, הבלש אקרלי. כולם רוצים לדבר איתך ולראות אותך״ היא חייכה חיוך עדין.
״הבלש כאן?״
״כן. אני חושבת שהיו לו חדשות טובות בשביל המשפחה שלך ובעלך״ היא הנהנה.
״תכניסי אותו בבקשה״ ביקשתי.
היא הנהנה ואחרי חצי דקה הבלש הופיע בחדרי. יחד איתו הייתה עוד בחורה שנראתה גם היא כמו שוטרת עם שיער אסוף והבעה חמורת סבר.
״שלום איזבל. איך את מרגישה?״ הבלש שהיה גבר כהה עור וחסון שאל בדאגה כנה.
״לא משהו אבל תמיד יכול להיות גרוע יותר״ משכתי בכתפיי.
״מה שנכון נכון. אני הבלש מייק אקרלי וזו הבלשית סוזי ברנדי ממדור קורבנות מיוחדים. היא מתערבת כאשר יש במקרה מרכיב מיני או חשד לתקיפה מינית וכדומה״ הוא מסביר בטון שקט.
״אני יודעת. ראיתי את התוכנית״ אני נאנחת.
״אז את יודעת שאת יכולה לספר לנו הכל. אנחנו בקשר ישיר עם העמיתים שלנו ממשטרת לייק ויסטה. הם מנהלים חקירה משלהם נגד החשוד. דיברנו גם עם אחיך לגביי העניין. הוא מוכן להעיד נגד החשוד. אם כמובן תרצי להגיש תלונה נוספת על האונס שלך״ סוזי ניגשה אליי ולא הסיטה ממני את מבטה הכחול כאילו יכלה לראות בי את כל מה שבן עשה לי.
״דיברתם עם אחי?״ האחות אומנם אמרה שהמשפחה שלי כאן אבל חשבתי שהבנות שיקרו שהן אחיות שלי או משהו כזה. לא עלה בדעתי שאבא שלי ואחי כאן.
״כן. הוא מחוץ לחדר עם אבא שלך. שניהם היו עזרה עצומה. איאן סיפר לנו שיש לבנג׳מין דוד שגר בבוסטון. בזכותו הגענו למחסן שבו הדוד עובד והצלחנו לאתר אותו. הוא עצור אז אין לך מה לדאוג. הוא ישאר אחרי סורג ובריח להמון שנים״ הבלש חייך בגאווה.
היה אפשר לחשוב שזה ירגיע אותי אבל הסערה בתוכי גאתה. האונס שלי היה סוד כמוס שנים על גבי שנים. אבא ואיאן היו בצד של בן. הוא היה רחוק מכאן ואני חייתי את חיי. הצלחתי להשאיר את הכל מאחוריי. ועכשיו קיבלתי את הכל כמו אגרוף לפרצוף. לא הייתי מוכנה לזה. לא כרגע.
״טוב לשמוע. אני חושבת שהכאב מתחזק. תוכלו לקרוא לאחות?״
הם מיד עשו כדבריי. בזמן שהאחות הכניסה לי את התרופה לעירוי הם שאלו אותי כמה שאלות שעליהן עניתי כמיטב יכולתי. סיפרתי להם כל מה שזכרתי. הם הבטיחו שיחזרו כשהתחלתי לרחף על ענן הסם שהיה בתרופה שלי. נרדמתי שוב. כשהתעוררתי היה בחוץ חושך מוחלט. קראתי לאחות בלחיצה על כפתור המצוקה. היא עזרה לי ללכת לשירותים ולהרטיב את השפתיים.
״תרצי שאקרא למישהו?״
הנדתי בראשי. לא הייתי מוכנה להתמודד עם אף אחד. ידעתי שהבנות מתות מדאגה ורציתי נואשות חיבוק ונחמה מבעלי אבל גם ידעתי שברגע שאני אכניס מישהו לבועה שלי יתחילו השאלות, המבטים המרחמים, הסיוט שלי יתנגן שוב ושוב במוחי. אני אצטרך להתמודד ולא ידעתי איך. לא רציתי.
״בסדר מתוקה. אני כאן לכל מה שתצטרכי״ היא חייכה אליי לפני שיצאה מהחדר.
2 דקות אחרי הדלת נפתחה שוב. הייתי בטוחה שזו האחות עם משככי כאבים לגוף החבוט שלי אבל זו לא הייתה היא. זה היה מת׳יו. גל של הקלה שטף אותי למראהו. הוא היה גבוה וחסון כמו תמיד. שערו זהוב פרוע ועיניו הכחולות מוקפות עיגולים שחורים ועייפות. זיפים גדלו על הלסת הרבועה שלו. גם כשהוא היה נראה כל כך רדוף ועייף הוא היה כל כך יפה שזה כאב.
״פאק בייב״ המילים היו זעקה כואבת מפיו.
קול קטן ולא מובן בקע ממני. הוא עטף אותי בחיבוק. אני התפרקתי לתוכו. דמעות זלגו מעיני. היה לו ריח של בית. של משהו שלם וטהור ונכון. לא היה לי מושג כמה הייתי זקוקה לזה עד שהוא חיבק אותי ככה. לא רציתי להרפות.
״בבקשה אל תבכי, בבקשה״ הוא התחנן.
המשכתי לבכות. בכיתי על כל הכאב, התסכול, הפחד, הטלטלה הרגשית שעברתי. הוא ניגב את הדמעות שלי. הוא נישק לי את המצח. הוא נתן לי לשתות. הוא ניחם אותי. אחזתי בו כאילו סוף העולם הגיע והוא חבל ההצלה האחרון שנותר לי. ואולי זה מה שהוא היה. מת׳יו הציל אותי מחיי בדידות. מסבל נוראי ופתר לי טראומות ותסביכים. הוא גרם לי להאמין בגברים. באהבה. בכוונות. הוא היה העולם שלי.
ואז הוא שיקר לי. הוא הביא את השטן בחזרה לחיי. פתח במסע נקמה שלא ביקשתי. אבא ואיאן מחוץ לדלת. לא רציתי לראות אותם. לא רציתי לדבר עם הבלשית על האונס שלי. הם לא יכלו להכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי. הוא לא יכל לכפות עליי שום דבר. גם אם הוא היה אהבתי חיי.
״למה עשית את זה? למה נסעת ללייק ויסטה ושיקרת לי?״ קולי היה מרוסק ועייני צורבות מדמעות.
״אני מצטער״ הוא נשך את שפתו.
״תענה לי״ דרשתי.
״רציתי שהם ישלמו על מה שהם עשו. שהם ידעו שיש מישהו שדואג לך, שבצד שלך״ הוא ליטף בעדינות את הלחי שלי ועיניו הוצפו בחרטה.
״כל מה שעשית היה להחזיר לחיים שלי את כל מה שלא רציתי בתוכם!״ צעקתי כמיטב יכולתי.
״אני יודע. אני מצטער... אני כל כך מצטער״ הוא הניד בראשו.
״הוא כמעט אנס אותי. קריסטל הגיעה בדיוק בזמן. מה אם הוא היה... מה אם הוא היה עושה את זה? הייתי מתה. המעשים שלך כמעט הרגו אותי״ התרחקתי ממנו כמיטב יכולתי והרגשתי את הלב שלי מתפרק בחזי.
עיניו היו מלאות כאב. הוא ידע. הוא הבין מה הוא עשה.
״אני כל כך מצטער. אם הייתי מאבד אותך הייתי מאבד את עצמי. בבקשה אל תתני לזה להפריד בנינו״ התחינה בקולו שברה בי משהו עמוק כל כך.
ידעתי שזה לא יעזור. כעס וכאב הבגידה הרימו חומה חדשה ועמידה בנינו. לא רציתי לראות אותו או לשמוע אותו או להבין אותו. שנאתי את עצמי ואותו ואת כל מה שקרה לי. שוב הפכתי לקורבן. על ידי האיש שעשה לי את זה בפעם הקודמת. כי הוא העיר את הדוב. את כל השדים והסיוטים שלי. הוא לא הגן עליי. הוא לא היה שם בשבילי.
״לך מכאן״ נסיתי להדוף אותו אבל אני הייתי חלשה והוא היה גדול מהחיים כהרגלו.
״אל תעשי את זה, איזבל״ הוא התחנן.
אני לחצתי על כפתור המצוקה.
״לך מכאן!״ צעקתי בכל כוחי.
הדלת נפתחה והאחות נכנסה.
״אל תעשי את זה. אנחנו נתגבר על זה... אני אעשה הכל. כל מה שאת צריכה״ הוא לא התייחס לאחות והביט בי במבט נואש.
מאבק אדירים התרחש בתוכי. אהבתי אותו כל כך ולכן הכאב היה גדול כל כך. רק רציתי שהכאב יעלם. שהכל יעלם.
״אני לא רוצה אותו פה. אל תתנו לו להכנס״ פניתי לאחות ואז סובבתי לו את הגב ועצמתי עיינים.
שמעתי את השיחה בניהם. הוא ניסה להתנגד. היא הסבירה לו שזה רע להחלמה שלי. הוא אמר שיעשה הכל כדי שארגיש טוב יותר. ואז קולו היה ליד האוזן שלי.
״אני הולך אבל אני לא מוותר. אני אוהב אותך כל כך. תמיד. עשיתי טעות אבל עשיתי הכל בשבילך״ הוא נישק את ראשי ואז יצא.
טמנתי את פניי בכרית ולא הצלחתי לנשום. הכל כאב. הכל היה אפל. בן אולי לא הצליח להרוג אותי או לאנוס אותי אבל הוא לקח ממני את כל מה שאני ומת׳יו בנינו בזיעת אפינו. הוא לקח את האושר שלנו. הוא שבר לי את הנשמה.