Taming no. 17 (penwiil players 3)

פרק 28

פרק 28-
מת׳יו-
״אני כל כך כל כך מצטערת״ איזבל אמרה שוב שהצמידה את שקית האפונה הקפואה לעיניים הנפוחות והכואבות שלי.
״זה בסדר. כבר לא כזה כואב״ שיקרתי.
העיניים שלי הרגישו כמו בגיהנום קטן ופרטי שלא מפסיק. אחרי שהיא ריססה אותי באגרסיביות ואז הבינה שמדובר בי מיד היא זינקה להגיש עזרה ראשונה. שטפנו את העיניים עם סבון ומים ואז היא שמה עליהן דברים קפואים כמו סטייק ושקית של אפונה.
זה לא כאב כמו בהתחלה אבל לא בהרבה. שכבתי על הספה עם שקית של אפונה על העיניים וניסיתי להלחם בתחושת הצריבה האיומה שהרגשתי בעיניים אבל התפשטה לכל גופי.
״אני מצטערת״ היא אמרה שוב ושמעתי את החרטה בקולה.
״רק הגנת על עצמך. הייתי צריך לדפוק או להתקשר קודם״ לא ציינתי את העובדה שאם הייתי עושה את זה כנראה לא הייתי נכנס לדירה בכלל.
״אני בכל זאת מצטערת״ היא ישבה על ברכיה ליד הספה ואצבעותיה ליטפו את שערי בנעימות אדירה.
אולי הייתי צריך לחלוב את הסיטואציה ולהעמיד פנים שכואב לי בטירוף ואני מאשים אותה. אולי זה יזכה אותי בנשיקה ובכמה נקודות זכות. אם לא הייתי מרגיש שהתבכיינות תפגע בגבריות שלי ותהיה קצת יותר מניפולטיבית הייתי עושה את זה. שכבתי ככה עד שהבערה שכחה מעט. עדיין ראיתי קצת מטושטש והרגשתי שהעיניים נפוחות ומגורות אבל כבר לא כאב לי כאילו היה לי בעיניים גהינום קטן. יכלתי לחשוב כמו שצריך ולנסח משפטים קוהרנטיים. התיישבתי באיטיות על הספה והורדתי את השקית מהעיינים שלי.
״בואי לכאן״ טפחתי על המקום לידי בספה.
איזבל התיישבה לצידי. הצלחתי להבחין שהיא לבושה בקפוצ׳ון שלי וחיוך אוטומטי הזדחל לשפתיי. חלק ממני היה עליה. היא עדיין רצתה אותי בחיים שלי. כל כך קיוויתי שזה סימן טוב. למען האמת חיפשתי סימנים טובים בכל כוחי כי לא רציתי לאבד את התקווה. לא יכלתי להרשות לעצמי לאבד את התקווה. לאבד את אשתי.
״אלוהים זה נראה נורא״ הדאגה נשפכה ממנה בגלים כשאחזה בעדינות בלחי שלי ובחנה אותי בעיניה הכחולות היפות.
גל של אנרגיה זרם בתוכי כשהיא נגעה בי. כל קצוות העצבים שלי נדלקו. הגבר הניאנדרטלי שבתוכי שאג-׳האישה שלי! האישה שלי נוגעת בי שוב!׳. הייתי צריך להשתלט על עצמי. לרסן את הדחף לחבק אותה. לתת לה אהבה. ללחוש לה שבלעדיה אין טעם לכלום. שהיא ה-הווה שלי, העבר שלי, העתיד שלי. שהיא הכל שלי. שאני לא רוצה לעזוב אותה לעולם. שהיא כבר חלק ממני. חלק מגופי ונשמתי. שבלעדיה אין חיים. אין דבר. אבל אני לא אומר את זה. אני מצליח לבלום את כל מה שמשתולל בי בפראות.
״זה יעבור״ אני מושך בכתפי.
״אני יודעת ועדיין... בחיים לא רציתי לפגוע בך״ היא נושכת את שפתה התחתונה.
״אני יודע״ הנהנתי והנחתי את ידי על ידה שעדיין הייתה על הלחי שלי.
הרגשתי את החשמל בנינו, את החיבור. פיזי ורגשי.
איזבל השפילה את מבטה. כל מה שרציתי היה שתסתכל עליי ותראה אותי. תראה כמה אני מצטער. כמה אני רוצה להיות איתה. כמה הצורך להגן עליה זורם לי בורידים. שלא התכוונתי לפגוע בה. שבלעדיה כלום לא שווה.
״אני אוהב אותך כל כך, בלונדי. השבועיים האלה היו הסיוט הכי גדול שלי״ אני מודה.
״מת׳יו...״ היא לא העזה להסתכל עליי.
״אני לא רוצה לוותר. אני לא רוצה להתגרש. אני מחויב למערכת היחסים הזו. אני אעשה הכל כדי לזכות באמון שלך. לעולם לא אשקר לך שוב. לעולם לא אעשה משהו מאחורי גבך או משהו שיגרום לך לאבד בי אמון. אני לא רוצה להרגיש ככה שוב, בחיים. לא רוצה לחיות בלעדייך שוב לעולם״ אחזתי בשתי ידיה ולא רציתי לעזוב.
היא הרימה אליי את עיניה הכחולות והיפות. משהו בהן היה שבור, מפוחד, כואב. זה שבר את ליבי למיליון חתיכות קטנות. ידעתי שחלק מזה באשמתי. לעולם לא אסלח לעצמי אבל אעשה הכל כדי לכפר על זה.
״אתה זוכר את השיחה שלו בלאס וגאס אחרי שביקשתי ממך להישאר נשואים?״ היא שאלה.
הנהנתי.
״לא האמנתי שהסכמת. זה היה כל כך בלתי צפוי, לא מתאים לך בשום אופן״ היא חייכה אבל זה לא היה חיוך שמח.
״זה באמת לא היה מתאים לי״ הסכמתי איתה.
״כבר אז אהבת אותי״ זו לא הייתה שאלה.
״אהבתי אותך מהרגע שבו התיישבתי בפנוויל בורגר ואת הגעת לשולחן שלי ושל קונרד״ הודיתי.
זה היה נכון. לא ידעתי את זה אז. חשבתי שמדובר בתשוקה אבל הלב שלי ידע. הנשמה שלי ידעה. כל ה-הוויה שלי ידעה. הייתי מאוהב באיזבל. אני עדיין מאוהב בה כמו ילד שדוד. כמו מאמין אדוק. כמו מעריץ שרוף. אני מאוהב בה ובנשמה הפצועה שלה.
״אני אוהבת אותך בחזרה״ היא נישקה את שתי ידיי.
לחץ הדם שלי עלה וחום טיפס במעלה גופי.
״אני לא מבקש ממך לסלוח לי. מה שעשיתי היה בלתי נסלח. אני רק רוצה שננסה לתקן. שתראי אותי. תראי שמולך עומד גבר שיעשה הכל בשבילך לשארית חייו. שרוצה להזדקן איתך ולהלחם יחד בכל השדים והמפלצות שמאימים עלייך״ הקול של נסדק ודמעות התקבצו בעייני הפגועות.
״אני לא יודעת אם אני מוכנה עדיין״ היא הודתה.
״יש לי סבלנות. וזה לא חייב להיות בבת אחת. אני מוכן לעשות מה שתצטרכי כדי שנתקן את זה״ אמרתי ברצינות תהומית.
איזבל הסתכלה עליי דקה ארוכה וראיתי את כל מה שהיא לא הצליחה לומר. אבל לא רציתי לדבר בשמה. לא הייתה לי הזכות.
״אתה נתת לי הזדמנות כשלא הייתה לך אפילו סיבה. אפילו פקפקתי בשפיות דעתך כשהסכמת לנסות את הנישואין האלו. הייתי צריכה להבין אז שלא היה מדובר באי שפיות אלא באהבה. אהבה הופכת אותנו לחלשים, לחסרי עמוד שדרה, לסלחנים יתר על המידה. אהבה הורסת אותנו ושוברת אותנו ובכל זאת בגללה אנחנו חוזרים לקבל עוד מנה״ כל מילה שלה הוציאה לי את הרוח מהמפרשים.
היא הולכת לבעוט אותי מכאן. זה לא יצליח. אני סיימתי. בעיניה אני סיימתי.
יבבה פרצה ממרכז החזה שלי. עזבתי את ידיה וברחתי לחדר האמבטיה. דמעות ארורות פרצו ממני. הלב שלי נקרע. לא ידעתי מה אני יכול לעשות. לא ידעתי מה אני אעשה עכשיו כשזה נגמר.
״מת׳יו! תפתח לי את הדלת!״ היא דפקה על הדלת שנעלתי מבפנים.
לא רציתי לפתוח לה את הדלת. לא רציתי שהיא תאמר לי ללכת. שהיא לא רוצה אותנו יותר. דחיתי את הקץ.
״בבקשה! תפתח את הדלת!״ היא המשיכה לדפוק על הדלת ללא הפסקה.
ישבתי על קצה האמבטיה והנדתי בראשי. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. בכיתי כמו ילד קטן בטנטרום. התחנונים שלה מעבר לדלת הנעולה הכריעו אותי לבסוף. קמתי ברגליים רועדות ושטפתי פנים בידיים חלשות. פתחתי את הדלת ולא העזתי להסתכל עליה. כפות רגליה היחפות היו הדבר היחיד ממנה שהצלחתי להכיל. וגם זה היה קשה מידי.
״מת׳יו!״ היא זינקה לזרועותיי וחיבקה אותי חזק.
לא נתתי לעצמי רשות לעצמי לחבק אותה חזרה או להתרפק עליה. לא יכלתי לקחת ממנה יותר כלום. אם אקח ממנה עוד משהו אחד אני לא אוכל ללכת לעולם. ואף פעם לא אכפה עליה דבר.
״למה עשית את זה? למה עשית את זה?״ הוא תפסה את פני בשתי ידיה.
״אני... אני לא מסוגל. אני לא רוצה שיגמר״ קולי היה חנוק.
״על מה אתה מדבר, מת׳יו? שום דבר לא נגמר! כל מה שהתכוונתי להגיד זה שאני מעריכה את זה שאתה אוהב אותי ללא תנאי. שאני מבינה איך אתה מרגיש כי זה מה שקורה לי עם אבא ואיאן. שאני ברת מזל שלמרות הכל, למרות שאני שבורה ודפוקה אתה עדיין אוהב אותי״ היא הביטה בי בתחנון, ברכות בלתי מתפשרת.
שפתיי רעדו. כל המגננות שלי היו מפוזרות לרגליה. היא תפסה את פניי ושפתיה היו על שפתיי. היא נישקה אותי. לרגע קפאתי במקום לפני שלקחתי פיקוד. שפתיי כבשו את שפתיה והטעם שלה התפשט על לשוני כמו דבש מתוק וחם. היה לי את כל מה שרציתי ברגע זה. מהשבר הכי גדול עברתי לרגע הכי מאושר בחיי. הצמדתי אותה לכיור ולא העזתי להפסיק לנשק אותה. למצוץ את שפתיה. להרגיש אותה בכל מקום שבו יכלתי.
היא אחזה בחולצה שלי וגנחה לתוך פי. דמעות הרטיבו את פניי. הדמעות שלה.
״פאק. את בסדר?״ מיד דאגה אפפה אותי.
״אני רק ממש אוהבת אותך״ היא טמנה את פניה בחזה שלי.
״וזה גורם לך לבכות?״
״זה גורם לי לפחד ואז לרצות לעשות הכל כדי שלא נאבד את זה״ היא לחשה.
״אנחנו לא נאבד את זה כל עוד נלחם. אנחנו נלך לטיפול. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את האמון, כדי לסלוח לעצמנו. את שווה את זה, את שווה הכל״ עכשיו שידעתי שהיא מוכנה לזה לא התכוונתי לוותר.
המילה הזו נמחקה מאוצר המילים שלי. אני אהיה אמיץ בשביל שנינו. אני אתקן את כל מה ששבור. אבל הפעם הכל יהיה יחד איתה. בלי שקרים, בלי סודות, בלי לשחק אותה גיבור על כשאין צורך בכך. נעשה הכל יחד כמו שאמור להיות בשותפות של נצח.
״זה מה שנעשה״ היא הסכימה.
״ואז נהיה ביחד עד שנהיה עם שיער לבן ומקומטים״ חייכתי חיוך מנצח.
״זה נשמע כמו תוכנית״ היא הסכימה.
נישקתי אותה שוב. והיא נמסה בזרועותיי. תודה לאל. תודה לאל שנתן לי את ההזדמנות השנייה הזו. הזדמנות שלא התכוונתי לפספס.