"כבר שכחתי איזה כיף זה לארוז". אמרתי בגיחוך כשהבחנתי שדור נכנס לחדר הריק בפרצוף עקום. הוא חייך קלות והתקרב אליי כשידיו מוטמנות בתוך כיסיי מכנסו.
"היי". בירך בעדינות ונעמד לצידי, צופה בי אורזת את התיק לטיול החודשי שעתיד להתקיים מחר.
"היי". השבתי בעודי מרימה אליו לרגע אחד את עיניי, וחוזרת להתמקד בחולצה המחוררת שהכנסתי לתיק השחור והכמעט מלא.
"עוד לא סיימת לארוז?" שאל בטיפשות וצחקתי בזלזול, כאשר אני מניחה את התיק על מיטתי ומתיישבת לצידו.
"מה אתה חושב?"
הוא חייך בצדדיות במבוכה והתיישב על המיטה הסמוכה לי, מיטתה של צליל. "איפה כולן?" שאל ברשמיות ומשכתי בכתפיי.
"אני חושבת שהן הלכו לספרייה". עניתי בכנות והתמקמתי בנוחיות במיטה. דור פלט אנחה מיואשת וסרק את החדר. הייתה שתיקה מביכה. פעם ראשונה שיש בנינו שתיקה, היינו תמיד נוהגים לריב ולהתווכח על דברים ילדותיים ואז להתנצל במילות אהבה חמות. הוא התמיד בצפייתו בחדר בזמן שאני כל הזמן מביטה בפניו היפות.
"איזה מבולגן החדר". חייך בחוסר אנרגיה והסיט את מבטו אליי. הגבתי בחיוך דומה, והתמקמתי בנוחיות על מקומי במיטה הרכה.
"דור". מלמלתי כמעט בלחישה והוא זרק לי מספר מבטים שואלים. "אתה כועס עליי?" שאלתי והצמדתי את שפתיי זו לזו בתקווה לשמוע תשובה שלילית.
"כועס?" חזר על המילה בתימהון קליל. "אני לא כועס".
"אז מה אתה?" התעקשתי ברצון.
"אני שונא להפסיד".
"אני בטוחה שזה בגללי". מלמלתי בחוסר אנרגיה מוחלטת.
"אני לא יודע אם זה בגללך," עודד בהיסוס, "אני..."
"זה בגללי". קבעתי באכזבה מעצמי. תמיד ידעתי שדור מתעצבן כששבט ערמונים, השבט היריב לנו, קוראים לעברו מילות גנאי שמוציאות אותו מדעתו. הרי הוא ראש השבט.
"אז מה עכשיו?" שאלתי כשאני משפילה את ראשי אל רגליי המקופלות כאשר זרועי מלפפת את שתיהן יחד.
"עכשיו אני רוצה להכריז על משהו". השיב בתסיסות וקם מהכרית כשהוא נצמד אל גופי, ואני מביטה בו בחוסר הבנה מוחלטת.
"אין לנו ברירה, אלא לבלות הרבה זמן ביחד, וככה תוכלי ללמוד ממני איך לא מפסידים". הבהיר בדיוק עם חיוך על פניו, שגרם לזוויות פי להתרומם מעט. הרמתי אליו את ראשי בחיוך שמשדר הקלה רבה, והצמדתי את שפתיי אל שפתיו ללא כל התראה מוקדמת.
"אני אוהב אותך". לחש אל אוזני לאחר שהתנתקנו מהנשיקה הרועשת.
"כמה זמן לא בילינו ביחד, רק שנינו". הצהרתי בדיכאון והוא חייך בסתמיות והתרחק ממני.
"בטיול החודשי נישן כפיות, אני מבטיח". אמר בציפייה.
"בתקווה שנהיה באותו אוהל". ביאסתי בפשטות, כאשר דור מתעלם ממני באנחה ומניח את ידו על בטנו העליונה.
"אני רעב, את באה לארוחת ערב?" שאל בחיפזון.
"עוד לא סיימתי לארוז, אני אצטרף מאוחר יותר". סירבתי בנימוס כשהבחנתי בו מתרומם מהמיטה וממתין לתשובה בחוסר סבלנות.
"אוקי. צריכה עזרה?" הציע בג'נטלמניות והנדתי בראשי.
"אמרת שאתה רעב". חייכתי וסימנתי לו ללכת לארוחת הערב שכה ייחל להגיע אליה ולפרוק שלוש נגלות שונות. הוא חייך בהערכה אוהבת ויצא מהחדר בקלילות. צפיתי בו יוצא מהחדר בטריקת דלת אינה מכוונת והמשכתי לארוז את תיקי להנאתי לכבוד הטיול החודשי שעתיד להתקיים מחר בבוקר. סוף סוף, כמה חיכיתי לטיול הזה. אני כל כך אוהבת לטייל בטבע, לישון באוהלים, להבעיר מדורה אל תוך הלילה, לאכול מקופסאות שימורים, ועוד מלא דברים משונים שנהוגים להיעשות בטיולים מהסוג הזה. קמתי מהמיטה שלי ופניתי בחוסר חשק אל הארון, מוציאה ממנו ג'ינס כחול כהה מקופל לשלושה חלקים מסודרים וקפדניים. התקדמתי אל התיק ודחפתי את הג'ינס המקופל, שנהפך לצורה מעוותת שאינה נקראת קיפול.
צנחתי על המיטה בעייפות. לא סיימתי לארוז, אך הרגשתי צורך גדול לשינה. אז פשוט הנחתי לעצמי להתפרק במיטה לשינה עמוקה, כשתיקי השחור עדיין איננו מוכן למחר.
----------
מה דעתכן על הפרק? קצת לקח הרבה זמן עד שהגעתן למטרה... בסך הכל 25 דירוגים *-*
אני מקווה שהפעם ייקח לכן פחות זמן, 27 דירוגים וממשיכה :)
תודה לכל מי שקוראת, מדרגת ומגיבה, אני מאוד מעריכה את זה <3
YOU ARE READING
Love in camping
Teen Fiction"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו. "טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא...
