Love in camping

פרק 19: אבא, או ש...

התהלכתי בשטחו של החדר בעצבנות, לבדי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר רציני. וגם על שום דבר בכללי. לא הצלחתי אפילו להבין מה אני מרגישה. אני אוהבת את דור? אני אוהבת את סער? לא, אני לא אוהבת את סער. בעצם, אני לא יודעת. אני תמיד מנסה לקבוע לעצמי בראש שאני אוהבת את דור, אבל איכשהו סער מצליח להיכנס לתמונה ולבלגן לי את הכל. אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. מצד שני, לבחור בניהם נראה לי בלתי אפשרי. למרות שזה אפשרי, הכל אפשרי. אני פשוט לא מצליחה לדמיין את עצמי בלי דור. ובלי סער... אוף, אני כבר לא יודעת כלום. אינני מצליחה לשלוט על רגשותיי. הם שולטים עליי. לצערי.

"את אגם?" שמעתי קריאה חלשה לכיווני מכיוון הדלת ומיהרתי להסתובב אל עבר הקול הלא מוכר הזה.

"כן". עניתי באי הבנה כשהבחנתי במזכירת המקום מציצה מדלת החדר.

"אגם מנשה, נכון?" שאלה בצורך לוודא ופתחה את הדלת לגמרי.

"כן". עניתי בשנית וחיכיתי לתגובתה בעניין.

"יש לך שיחת טלפון, את מעוניינת לקבל אותה?" חייכה בפשטות והתקרבה אליי מעט.

"ממי?" כיווצתי את גבותיי.

"אבא שלך". אבא שלי? ממתי הוא מתקשר למחנה? ואיך יש לו זמן? סיקרן אותי ביותר מדוע הוא התקשר. אני רק מקווה שלא קרה כלום. "אז את מעוניינת?" ניערה אותי ממחשבותיי בחוסר סבלנות מעטה.

"כן, ברור".

"אבא?" קראתי בבלבול בשנייה שהגעתי אל שפופרת הטלפון שנחה על קצה השולחן במשרדה של המזכירה.

"היי מתוקה!" קרא אליי בחזרה, יכולתי לשמוע את החיוך שהתפרש על פניו. "מה נשמע?"

"בסדר, קצת עמוס". השבתי בכבדות והוא היסס בתשובתו.

"זה לא חדש לך, תמיד ידעת שעמוס במחנה. לפחות לא משעמם לך, נכון?" גיחך ואני חייכתי בעייפות. ברור שלא משעמם לי, אני מרגישה בטלנובלה זולה.

"משעמם זה הדבר האחרון שהייתי אומרת על מה שקורה פה כרגע". אמרתי בחצי חיוך.

"למה? מה קורה?"

"סתם, יש לי קצת בעיות עם דור".

"בעיות?" הופתע. כן, זה באמת לא היה צפוי. אף פעם לא היו לנו בעיות מהסוג הזה. "איזה בעיות?" המשיך בריתוק, מסוקרן עוד יותר ממקודם.

"בעיות מהסוג שאין לי חשק לדבר עליו". סירבתי בניצוץ של חוצפה. אין מה לעשות, באמת לא רציתי לדבר על זה. ועוד עם אבא שלי, אף פעם הוא לא אומר משהו שתורם במצבים האלה. גם במוות של אימי.

"אוקי". שיחרר בחופשיות. "ומה לגבי לימודים, איך הולך?"

"אבא, למה התקשרת?" קטעתי את שאלותיו הבררניות בשאלה רוגזת. 15 שנים אני חיה, הוא היה יכול לדבר איתי בזמן הזה. איפה הוא היה כל השנים האלה? למה פתאום החליט לצוץ עם מלא שאלות מעצבנות ביום בהיר? טוב, היום לא היה כזה בהיר.

"את לא שמחה לקבל שיחת חולין מאבא שלך?" שאל בעלבון חד.

"אני שמחה אבל אני יודעת שלא היית מתקשר סתם. מה קרה, אבא?" הוא נאנח בקולניות ואני רק רקעתי ברגליי בעצבים. גם ככה הוא יספר לי, אז למה ההקדמה המעצבנת הזו? אני יודעת שאני לא מדברת הכי יפה על אבי, אבל הקשר בנינו הרבה יותר מסובך מסתם שיחת חולין מפגרת באמצע היום. 15 שנה הוא עסוק רק באדיר, בקושי מתקשר ומדבר איתי. אני מוכרחה להודות שזה עורר בי תחושות דיכאון, כלפיו וכלפי עצמי. עד שדור הגיע, והזכיר לי מה אני שווה.

"רציתי לדבר איתך קצת, אסור לי?" השיב בחוסר אנרגיה. זה מה שהוא רצה? לא יכול להיות שבשביל לדבר איתי הוא התקשר. נו באמת, מה הבעיה שלו לספר?

"בשביל זה התקשרת?" שאלתי בכעס. רציתי שיתייחס אליי כבוגרת, ויספר לי דברים שאולי הם לא כאלה נעימים לאוזניי, למעשה.

"הרגשתי שאני בקושי מדבר איתך". הסביר בדרך שהעלתה לי את הסעיף. עכשיו הוא נזכר בי, כשהילד השני שלו חמק ממנו?

"איפה היית עד עכשיו?" זרקתי בקרירות ושררה שתיקה מתוחה בנינו. אפילו תשובה הגיונית אין לו.

"הייתי צריך לטפל ב..."

"באדיר?!" קראתי בכאב עצום. הוא היה צריך לטפל באדיר? למה לא בי, אני לא ילדה שלו?

"חמודה, תירגעי". הורה ברוך אבהי. איפה הרוך הזה היה עד עכשיו?

"אני לא אירגע!" צעקתי אל הטלפון כשדמעות מתחילות להציף את עיניי.

"אני אבא שלך, תדברי אליי בכבוד". הרים בכמות משמעותית את טון קולו.

"אתה לא מתנהג ככה!" נזפתי כשאני מנגבת את דמעותיי האחדות שהספיקו לנזול מעיניי אל כיוון לחיי.

"תנסי להבין אותי, יש לי שלוש עבודות". אמר בהשפלה מאוכזבת.

"כל החיים אני מבינה אותך ושותקת". מלמלתי בתסכול שלא ניתן לתארו.

"אני מצטער שלא יצא לנו לדבר עד עכשיו על העניין". התנצל בתחושה שמעניקה הערכה. ממש לא רציתי לדבר איתו על כך עכשיו. הוא כזה פחדן, אפילו להסתכל לי בעיניים כשהוא מתנצל הוא לא מסוגל. אלא מדבר איתי בטלפון.

"כנראה שגם לא ייצא לנו עכשיו". הצהרתי בחוסר אכפתיות וטרקתי את שפופרת הטלפון למקומה. הדמעות המשיכו לזלוג, עוד ועוד. הרגשתי נורא. הרגשתי שהחיים שלי נוראים. החבר שלי כועס עליי, אח שלי תקוע באיזה מוסד מפגר, אבא שלי לא מתנהג כמו התואר שאני מעניקה לו, ואימא שלי קבורה עמוק באדמה. הלוואי שהייתי יכולה לפגוש אותה, ולספר לה מה עובר עליי. לפני שמתה מהמחלה הארורה, הייתה מקשיבה לכל מילה שהייתה לי להגיד. לפי מיטב זכרוני, הרי היא נפטרה כשהייתי ממש צעירה. הייתי בת 11 בערך במותה. אני זוכרת כמה בכיתי. וואו, היה אפשר למלא בדמעות שלי נהר שלם.

----------

20 דירוגים ממשיכה :)

ושמתי לב שהתגובות ירדו.. תגיבו אני מזהירה אתכן אני אעשה מטרות גם בתגובות

אוהבתת ותדרגו בפרק 17 ^^