"ואתה יודע להסביר ממה זה?"
"אני חושב שזה בעיקר מעומס. תבין, הילדה הייתה בסערת רגשות, ועוד עם העומס מצד המחנה... זה טבעי לגילאים האלה".
"אתה בטוח, דוקטור?"
"אין לך מה לדאוג, אדון מנשה. ברגע שנקבל את התוצאות של בדיקת הדם נוכל להראות לך בבירור שהיא בסדר גמור".
"וזה שהיא לא מתעוררת?"
"הגוף שלה עדיין בהלם, וגם זה טבעי. אנחנו נחכה עוד כמה דקות ואם לא יהיה שינוי נתערב לטובת זירוז תהליכים".
"תודה, דוקטור". הקול הנמוך אמר ומאז לא המשיכה השיחה. התעוררתי, לא פקחתי את עיניי. הייתי באמת בהלם, אני באמת התעלפתי. הראש כאב לי בצורה מטורפת והרגשתי שהגוף שלי משותק. אולי זה לא כזה טבעי כמו שהדוקטור תיאר את זה?
"אגם". מלמל אבי וסידר את שמיכתי, הוא הסיר אותה מעט מגופי. פקחתי את עיניי באיטיות, התמונה של אבי פעור העיניים הייתה קצת מטושטשת. אימצתי את העפעפיים שלי ופתחתי את עיניי חזק יותר, התמונה נראתה הרבה יותר ברורה.
"התעוררת!" אבי קרא את המובן מאליו וחיבק אותי בעדינות.
"אני בבית חולים?" שאלתי בעמעום, לא הייתי מסוגלת לחשוב יותר מידי. הגוף שלי היה בטראומה, זו הייתה הפעם הראשונה שהתעלפתי בכל חמש עשרה השנים שאני חיה.
"כן, פינו אותך מיד אחרי שהתעלפת". הסביר והתיישב על כיסאו. ואז נזכרתי, היינו באמצע משימה ובדיוק התכוונת לקרוע את הכלבה הזאת שנישקה את דור. איך קראו לה?
"ומה עם המשימה?"
"זה מה שמשנה לך עכשיו?" הוא ליטף את לחיי. "העיקר שאת בסדר".
"איפה כולם?" נבהלתי והתרוממתי ממיטתי. אבי התקדם אליי ועצר בי.
"היי, היי". הוא לחש ברוך והשכיב אותי בחזרה. "את עדיין צריכה לנוח, מתוקה".
"מה לנוח? אני מרגישה בסדר גמור". שיקרתי והתרוממתי שוב מהמיטה, הפעם אבא לא עצר אותי והניח לי להתיישב על המיטה.
"מה זה?" שאלתי כשהבחנתי בצינור שקוף ודק שמחובר לי ליד.
"אינפוזיה, את עוד חלשה".
"אני ממש חזקה". מחיתי בכעס, לא רציתי לשכב בבית החולים כל היום ושכולם יתסכלו עליי במבטי רחמים. אמנם קצת כאב לי הראש, אבל אני לא עומדת להישאר במקום המסריח הזה עוד דקה אחת.
"אגם, תחזרי למיטה". אבי ניסה לפקוד עליי כשקמתי מהמיטה, לבושה בבגדי הפיג'מה המוזרים של בית החולים.
"אין פה אף אחד?" חקרתי. לא יכול להיות שאף אחד מהמחנה לא הגיע לבקר אותי, לבדוק לשלומי.
"המדריך שלך כאן, ועוד שניים". ענה וישר ידעתי למי התכוון. כפיר וצליל, ברור.
"בן ובת?" הוא הנהן. "הבן עם עיניים חומות, נכון?"
"כחולות". חרץ וליבי קפא. לא רציתי לראות אותו עכשיו.
"אתה יכול לקרוא למדריך שלי, אבא?" ביקשתי בחוסר אנרגיה.
"לקרוא גם לשניים הנוספים?" ווידא והיססתי. לא היה לי כוח לדפוק חיוכים לשניהם ולהגיד מיליון פעם שאני בסדר.
"לא, רק המדריך". העליתי חצי חיוך והוא הנהן. אבי יצא מהחדר הקטן ששכבתי בו. כנראה שזה היה חדר להתאוששות. לאחר מספר רגעים שמעתי צעדים גבריים, הווילון שעל יד מיטתי הוסט והרמתי את ראשי אל הכיוון הזה.
"חלמת עליי?" סער שאל והעביר יד בשיערו, הוא רכן אל גופי וחיבק אותי בחמימות. לא זכור לי שהוא המדריך שלי.
"איפה עומרי?" כיווצתי את גבותיי, סער התיישב בכיסא הסמוך לי והרים חיוך קטן.
"הוא מדבר בטלפון, עוד מעט הוא יבוא". ציין והנהנתי בהבנה. רציתי לגמור איתו כבר, זה נראה לי סתם מיותר. כל יום הוא משליל יותר ויותר את הרושם, ואת הרגשות. נמאס לי ממנו, נמאס לי מהאגואיזם הנפוח, מהיהירות, מחוסר המודעות. מהכל.
"איך את מרגישה?" התעניין והניח אחת מידיו על ירכי.
"סבבה". השבתי ביובש, הוא הרים את גבותיו והתקרב אליי.
"הכל בסדר?"
"סער". חנק עלה בגרוני והוא נשק לראשי ברכות. "זה נגמר".
"מה נגמר?" התבלבל וזרקתי לו מבט אדיש, השפלתי את מבטי והוא קם מכיסאו. "אנחנו, כאילו?"
"מצטערת".
"למה?" קרא בעצבים.
"תקש..."
"אני בא לפה כדי לבדוק מה שלומך, לראות שאת בסדר. ואיך את מודה לי על זה?" צעק. "נפרדת ממני!" השלים את עצמו ונופף בידיו בדרמתיות.
"סער, תלך". לחשתי בקול רועד, הדמעות איימו להציף את עיניי.
"אני רוצה שקודם תסבירי לי למה". קבע ותפס בשיערו, היה נדמה שעוד שנייה הוא תולש אותו.
"לא יודעת, אני פשוט לא מרגישה כבר מה שהרגשתי". הבהרתי בשקט והוא גיחך.
"אז זה לא אני, זאת את". חייך לעצמו בייאוש. רציתי להגיד לו שלא, זו לא אני, זה הוא. אבל העדפתי לשתוק. הוא הסתובב בחדר כמה שניות אחדות והיה נדמה לי שזה נצח. סיבוביו בחדר עוד יותר הגבירו את כאב הראש שלי, היה עדיף שאף אחד לא ייכנס ושאבא שלי יישאר בחדר.
"את יודעת מה, אגם?" סער התקרב לצווארי. "את חתיכת זונה שמנצלת אותי רק בשביל שהאקס הנצחי שלך יקנא. את היית איתי רק שבועיים, את יודעת מה זה?" קולו עלה מרגע לרגע. הוא התרחק ממני ויצא מהחדר בזעיפות. אם היה אפשר הוא היה טורק את הדלת ודואג שהחדר יתמוטט עליי.
ואז שוב, כמובן, בכיתי. כי איך אפשר שאגם הקטנה והחמודה תעבור יום אחד בלי בכי בחיים הדפוקים שלה?
--------
דיגעהכדיכדקחיקרהחכ אני בעצמי מופתעת
20 דירוגים ותגיבווווו
אוהבתתתת :)
YOU ARE READING
Love in camping
Jugendliteratur"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו. "טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא...
