"איפה היית? שעה אני מחפש אותך". סער חייך אליי את חיוכו הפשוט והתקרב אליי, צופה בראשי המורכן ולא מבין מדוע אני כך.
"הכל בסדר?" שאל בבהלה והתיישב בספסל במקום הפנוי לידי. שתקתי. לא יכולתי לענות לו, אם הייתי מוציאה מילה מפי הייתי מתפרצת שוב בבכי מר. הוא ניסה להביט בעיניי אך לא הצליח. אז צפה בי דרך שיערי שנפל על פניי.
"אגם?" התעקש ברכות וגרם לי לדבר איתו. הרי הוא לא יחכה כל החיים על מנת שאדבר איתו. סידרתי את שיערי, מפנה אל מאחוריי אוזניי את רובו ומניחה לחלקו ליפול על פניי בשנית. סער סידר את שיערי ומשך אותו אחורה, מופתע מהדמעות היבשות שנחתו על פניי.
"מה זה, בכית?" חקר.
"לא, פשוט השפרצתי מים על הפנים שלי, אחד מתחביביי". הגבתי בקשיחות מעליבה על שאלתו המטופשת. הרמתי את ראשי והוא הצליח להביט בעיניי המלוכסנות מעט, בניגוד למקודם.
"הבנתי. מישהי פה כועסת, אה?" חייך במבוכה וחייכתי בזיוף חיוך צדדי.
"סליחה שאני מוציאה עליך הכל". התנצלתי והבטתי בעיניו היפיפיות.
"עוד לא הוצאת עליי כלום". הצהיר בגיחוך וכיווצתי את גבותיי כלא מבינה. "בא לך לספר לי מה קרה?" שאל בבררנות שהשקיפה לי את כוונותיו.
"אני חייבת?" הצמדתי את שפתיי זו לזו.
"אם אני אגיד שכן, את תספרי?"
"אני חושבת ש..."
"אז כן". הוסיף מבלי לחכות יותר מידי לתגובתי. הבנתי שזה באמת מעניין אותו, אז למה שלא אספר לו? הוא היה כזה חמוד, אף פעם לא הכרתי את הצד הזה בו. לא שהכרתי אותו יותר מידי.
"רבתי עם אבא שלי". סיפרתי בתמציתיות והוא הרים את גבותיו לכמה רגעים.
"מתי הספקת?" התלוצץ ברצינות וחייכתי קלות. הבן אדם הזה מצליח לשעשע.
"לפני כמה דקות". עניתי והוא הנהן בהבנה.
"הוא בא לפה?" שאל בריתוק כובש.
"דיברנו בטלפון". הבהרתי בכבדות ויישרתי את רגליי המקופלות, אל המדרכה.
"מי התקשר?" המשיך בעייפות ונאנחתי. כמה אנרגיות שליליות בשני אנשים. טונות.
"הוא". אמרתי בחוסר אכפתיות והוא החליף את פרצופו למבין. כנראה שזה לא הצד הכי חזק של סער, לנחם אנשים בשעת מצוקה. עדיף פשוט שיישאר בתור הידיד החתיך שלי, ולא בתור שומר הראש שלי. הוא ממש לא טוב בזה. לפחות גיליתי עוד פרט נוסף על הידיד המסתורי והחדש שלי.
"נראה לך שאני אתקשר אליו?" קטעתי את השתיקה המוזרה שהשתררה בנינו עם שאלה ששרצה בראשי.
"הוא אבא שלך". התעקש בבלבול. טוב, אולי לא הייתי צריכה לפתוח את הדיון הזה.
"ומתנהג כאילו הוא רק אבא של אדיר". מלמלתי בעצבים בלתי נשלטים.
"מי זה אדיר?" שאל וגרם למבטי לחזור אליו מרגליי.
"עזוב, אין לי כוח לשיחה הזאת". סיננתי וקמתי מהספסל בכניעה.
"אגם". קרא בשקט ומשך בידי, קם גם הוא מהספסל. מסכן הספסל, כולם נוטשים אותו. הסתובבתי אליו בחוסר אונים וזרקתי לו מבטים כעוסים.
"למה את הולכת?" התעצב בתמימות, תוך כדי שהוא משחרר את אחיזתו מידי כשמבחין בעובדה שנשארתי.
"כי ככה בא לי". הצהרתי במהירות ובנשימה אחת. הוא סימן בשפתיו למראה עגום וזה רק הכעיס אותי עוד יותר. מה יש לי, למה אני תמיד כועסת על מי שלא צריך לכעוס עליו? בזמן האחרון אני הופכת לפסימית יותר ויותר. ולסתומה יותר ויותר.
"רוצה שנלך לשתות משהו?" התרכך בחיוך מפתה.
"אני? איתך?" גיחכתי והרמתי את גבותיי בהפתעה. הבחור הזה יודע להפתיע.
"לא טוב?" נפגע בזיוף. למען האמת, למה שלא אלך איתו? דווקא מתאים לי להחליף את האנרגיות הנחותות שלי. ועוד עם מישהו חמוד. אבל מה שבטוח, אסור לי להתאהב בו, וגם לא לחבב. אסור לי לוותר על מי שאני באמת אוהבת. שזה... דור?
"אתה יודע מה? בוא נבדוק את זה". הוא חייך בסיפוק והגיש לי את ידו.
"זה הקטע שאת אמורה לשלב את היד שלך בשלי". הסביר בטיפשות לאחר שהבין שאיני מתכוונת לשלב את ידינו. נחרתי בזלזול עוקצני.
"בוא לא ניסחף, יש לי חבר". ציינתי את המובן מאליו וחיוכו גדל.
"אז מה את עושה איתי?" צחקק בהתלהבות. העפתי אליו מבט קשוח ושילבתי את ידינו בחוסר אונים, בליווי הענקת תחושת מחויבות.
"זה רק בשביל שלא תציק לי". הבהרתי בגועל מזויף, מרגיעה אותו מההתרגשות הניכרת שהרגיש.
"אני אמשיך להציק לך, אבל איך שבא לך". חייך בתחמנות ומשך בידי בכוונה שנלך.
"אז תשחרר את היד". פקדתי עליו ושחררתי את ידינו. זה מה שחסר לי, שדור יראה אותנו ביחד ויתחרפן. עם כל הכבוד לסער, דור הוא עדיין חבר שלי. ויש כבוד לסער.
----------------
מושלמים ביחד! מה, לא??
20 דירוגיםםםםםםםםםםם כמו תמיד
ואם אתן שואלות במקרה, התחלתי לעבוד על עוד סיפור ועוד אחד. ובקיצור, על שלושה חדשים :))))))) #אני_מתרגשת
YOU ARE READING
Love in camping
Teen Fiction"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו. "טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא...
