"אגמוש". קראה אליי רותם וניערה אותי מהמיטה.
"מה, כבר עשר?" שאלתי בתימהון והיא צחקקה, מנידה בראשה לשלילה.
"יש לך אורח". הודיעה והצביעה על דלת החדר. וואו, כמה אורחים יש לי? אני מרגישה כמו אסירה בבית כלא. קמתי מהמיטה בערנות, בדרכי לצאת מהחדר ולראות מיהו האורח המסתורי שבגלל הייתי צריכה להפר את שנת הבוקר שלי. פתחתי את הדלת, יצאתי, וסגרתי אחריי את הדלת.
"אמאלה". קראתי בבהלה כשהבחנתי שעומד מולי לא אחר מאשר אדון דור סרוסי, בכבודו ובעצמו. אותו דור שנפרד ממני לפני שבוע ומאז לא החליף איתי מילה.
"מה אתה רוצה?" תקפתי והוא גירד בעורפו. אוח, כמה שהתגעגעתי לפנים היפות שלו, לזיפים הכהים שלו, ולעיניים החומות שלו. התגעגעתי אליו, אני מודה. אבל שום דבר לא יצדיק את הכאב שהוא גרם לי, הוא פשוט השאיר לי חלל ריק בלב והלך.
"רציתי שנדבר". הסביר באדישות ושילבתי את ידיי על מותניי.
"אין לנו על מה לדבר". קבעתי והוא גיחך.
"יש לנו הרבה על מה לדבר". ביטל וגלגלתי את עיניי.
"אז אני לא רוצה לדבר". המשכתי בהתמרדות שלי. אני בהחלט רציתי לדבר איתו, אבל האגו שלי מנופח מידי בכדי להרשות לעצמי לדבר עם מי שללא ספק הרס לי את הקיץ. אני כרגע מתרכזת בסער, הוא מי שהשכיח ממני את כל הצער, והיה צער. ועדיין יש.
"אולי תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה?" הוא רטן וכעס נשמע בקולו. מגיע לו, שיכעס.
"ככה בא לי". חתמתי וסימנתי לו ללכת. "אתה מוזמן לעוף מפה". אמרתי לו. וואו, אף פעם לא חשבתי שאדבר אליו ככה ובטונים האלה, הוא לחלוטין שינה אותי.
"ראיתי אותך ואת סער מתנשקים". חרץ, וליבי קפא בתוך גופי, שגם הוא קפא. לא ידעתי מה להגיד, לא היו לי מילים. אז שתקתי.
"איפה?" פלטתי בשיא טיפשותי. אני פשוט מפגרת.
"בגינה, אתמול בערב". השיב והנהנתי בהבנה מעומעמת. ללא ספק מגיע לו.
"מגיע לך". החנקתי את מחשבותיי והתאפקתי שלא לסטור לעצמי מולו.
"מגיע לי?" שאל בהלם. כן, זה באמת היה מפתיע. אני לא רגילה לדבר בכזו ישירות וחוצפה.
"מי את חושבת שאת?" קרא בזעם.
"אגם מנשה, ואתה?" התחכמתי והוא התרצן.
"זאת לא האגם שאני מכיר". הצהיר וצמצם את עיניו.
"חבל". החזרתי לו בנימה מתגרה.
"זה אני שיניתי אותך?" הוא הצביע על עצמו וחרטה נשמעה בקולו. רציתי להגיד לו שכן, ואז הוא יתחרט ויבין שלא היה צריך להיפרד ממני בגלל שטות אחת קטנה ועלובה. רציתי שינשק אותי, זה מה שרציתי. ואני יודעת שיש לי חבר, אבל איכשהו הוא מצליח עדיין לגרום לי לאהוב אותו, לגרום לי לרצות להיות בקרבתו. אוף.
"מה זה משנה?" התחמקתי והוא תפס בזרועי.
"לי זה משנה".
"לא אכפת לי ממך". אמרתי בקול קר ופניו נפלו באכזבה. לא! אכפת לי ממנו, אכפת לי מכל דבר שיגיד או יעשה וגם אם ירצה אז אעשה כל דבר בשבילו. אכפת לי ממנו יותר משאכפת לי מעצמי.
"באמת, אגם?" הוא שאל בנימה נעלבת.
"לך היה אכפת ממני כשנפרדת ממני?" החזרתי לו והוא נאנח.
"חשבתי שזה יעשה לך טוב, שזה יאפס אותך ותביני מה את רוצה ואת מי". הוא הסביר, וליבי החסיר פעימה. אני רוצה אותך! אותך ואת סער ביחד! וכל כך כואב לי שאני צריכה לבחור בין שתי האהבות הכי גדולות שלי עד היום.
"אז הרשה לי לתקן אותך", ציינתי בחוצפנות והוא הקשיב. "זה לא עשה לי טוב, לא איפס אותי וממש לא עזר לי להבין מה אני רוצה". קראתי בטון הדרגתי, יכול להיות שקצת גיליתי לו יותר מידי מה אני מרגישה?
"זה לא עזר לך להבין מה את רוצה?" גיחך ועלה בי חשק עז לחבק אותו, אבל נאלצתי להתמודד איתו ולהישאר מדור במרחק יחסית גדול ולא להרגיש את נשימותיו עליי.
"טוב, אולי די? אמרתי שאני לא רוצה לדבר איתך". התחמקתי שוב והוא קימט את מצחו.
"למה את כל כך עקשנית?" שאל בכעס ומשכתי בכתפיי בתמימות צינית.
"מצטערת, לא מדברת עם אנשים שפגעו בי".
"זאת ההגדרה שלי?" נבהל. זו ההגדרה שלו, אבל יש לו בהחלט עוד מיליון ואחת הגדרות נוספות.
"אתה יצרת אותה". הסברתי בפשטות והוא השפיל את ראשו באיטיות.
"יאללה, לך". האצתי בו וסימנתי לו ללכת, למרות שרציתי שיישאר. רציתי עוד דקה להריח את הבושם הגברי שלו, עוד דקה של התבוננות מתמשכת בפניו היפות, עוד דקה של עוררות חרטה בליבו.
"אגם, אני..."
"נו, תלך". קטעתי אותו והוא הרים את ראשו במבט זעוף.
"אני..."
"נו!" קראתי בעצבים והוא פער את עיניו. לא רציתי שידבר, לא היה צורך להוסיף עוד כלום.
"תיהני עם סער". אמר וליבי נצבט. למה?
"אני בטוחה שאהנה". מלמלתי באטימות רק בכדי להוריד לו עוד קצת את הביטחון, עוד קצת לסדוק את הלב שלו, כמו שהוא סדק את שלי.
"תהיי בטוחה שאני אשכח ממך מהר מאוד כמו שאת שכחת ממני". הוסיף לאחר שתיקה קטנה והרמתי את גבתי, בוהה במבטו הערמומי שרק ניסה להחזיר לי עוד ועוד.
"איזה יופי". חייכתי אליו בזיוף והוא הנהן והסתובב ללכת.
"המשך יום נעים". הוא זרק ונופף לשלום מגבו. נופפתי לו גם לשלום, סתומה. הוא לא יכול לראות אותי.
"יום מקסים גם לך". קראתי אחריו עד שכבר היה מספיק רחוק, בספק אם שמע. וואו, זו הייתה שיחה נוראית. נוראית אך כיפית.
----------
אוווווו איזה אקשן
20 דירוגים ויש המשך!
תגיבו :)
YOU ARE READING
Love in camping
Teen Fiction"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו. "טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא...
