נכנסתי לחדרי, אחרי סערת הרגשות שעברתי לפני שנייה עם דור. אני עדיין אוהבת אותו, זה ברור לי. אבל אני גם אוהבת את סער. אולי פשוט אפרד ממנו ולא אהיה עם אף אחד מהם? זה סתם מעיק עליי שאני עושה אבל לשניהם. אני נמצאת עם סער כשאני אוהבת מישהו אחר, והייתי עם דור כשאהבתי מישהו אחר. אני חייבת לנתק כל קשר עם אחד מהם, בדחיפות. רק כדי להבין מה אני רוצה.
"רותם". קראתי בשמה והיא הרימה את עיניה מהבגד שהוציאה מהארון.
"מה זה? מה את עושה?" שאלתי באי הבנה.
"עוד שבוע חוזרים הביתה, שכחת?"
"כן, אוף". נאנחתי ונפלתי על מיטתי.
"איך היה עם דור?" התעניינה וזרקה את החולצה אל תוך המזוודה הענקית שלה, היא הייתה כמעט ריקה.
"למה נתת לי ללכת אליו?" רטנתי בנימה מאשימה.
"הוא ביקש". היא התגוננה והוציאה מהארון ערימה של מכנסיים.
"למה את אורזת כל כך מוקדם?" הפצרתי בה פתאום והיא חייכה.
"אני עוזבת מחר". הפילה את הפצצה ופערתי את עיניי. איך אסתדר בלעדיה? בשישה ימים שהיא לא תהיה אני בסוף אמצא את עצמי עם רון, החנון מהשבט היריב.
"למה?" ייבבתי, לא רציתי שהיא תלך.
"אמא שלי חוזרת לעבוד ואין מי שישמור על אורי הקטן". הסבירה בטון מתנצל והשפלתי את ראשי. אוף.
"איזו דרמתית את, כולה חמישה ימים בלעדיי". צחקקה והפילה ערימה של בגדים למזוודה, מה שהפך לעיסה של בגדים.
"שישה". תיקנתי אותה ושיחקתי באצבעותיי.
"תלמדי קצת להסתדר לבד, זה לא יזיק לך. ואת אפילו לא לגמרי לבד, יש לך את צליל". היא התיישבה לצידי על המיטה.
"לצליל אין עצות טובות כמו לך". אמרתי בכוונה להחמיא וגם להוסיף קצת על המצפון שלה. "וחוץ מזה, עוד לא פתרנו את העניין של כפיר".
"עזבי", היא קמה מהמיטה בעייפות לכיוון הארון. "זה לא ילך".
"מאיפה את יודעת?" הזדעזעתי למשמע המילים. רציתי להגיד לה שזה כן ילך, רק צריך סבלנות. סבלנות ובעיטה קטנה בכפיר שיזדרז עם גילוי האהבה שלו, כי לא נשאר לו כל כך הרבה זמן.
"אני יודעת. הוא וצליל היו כל כך קרובים, אין מצב שהם לא..." היא מלמלה ועצרה את עצמה. אני מבינה אותה, זה קשה לראות את מי שאת אוהבת עם מישהי אחרת.
"הם לא!" קראתי בקול כעוס.
"מאיפה את יודעת?" החזירה לי בזלזול והעיפה זוג נעליים אל המזוודה בעצבים.
"אני חושבת". לחשתי בשקט וחיפיתי על הטעות שעשיתי. אני רוצה לתת לכפיר לעשות את העבודה מאשר לפתח לרותם אשליות שלא בטוח יתגשמו.
"אה, אז את חושבת? כנראה שאת חושבת לא נכון". רותם סיננה וסגרה את המזוודה שלה שהפכה להרבה יותר עמוסה, כמעט לגמרי.
"זהו, סיימת לארוז?"
"כמעט. נשארו לי כמה דברים להכניס, אבל עוד אלבש אותם היום בערב". היא השיבה ברוך וכיווצתי את גבותיי.
"מה יש היום בערב?" שאלתי בבלבול.
"כלום, קבעתי לצאת היום עם צליל לשתות משהו. רוצה להצטרף?"
"אולי בהמשך הערב". העליתי חצי חיוך. "אני חושבת שאני אצא עם סער".
"אוקי". היא חייכה גם היא בסיפוק. "אנחנו נחכה לך".
"תגידי", זרקתי אליה. "עם מי את מעדיפה שאהיה, סער או דור?"
"מי שעושה לך טוב".
"ואם שניהם עושים לי טוב?" התחכמתי והיא גיחכה.
"אז מי שעושה לך יותר טוב". ענתה בפשטות.
"ואם שניהם עושים לי טוב באותה המידה?" ניסיתי לסבך את העניין. בסך הכל מה שרציתי לשמוע זה שם של אחת מהאהבות הכי גדולות שלי.
"אין לי העדפה מסוימת, את לא תהיי עם מישהו רק כי אני רוצה שתהיי איתו. את תהיי עם מישהו כי את אוהבת אותו, כי הוא מתייחס אלייך יפה, כי הוא חשוב לך, כי הוא אוהב אותך". היא הרצינה ובכל מילה הרגשתי שהלב שלי נסדק ודמעות מתחילות לעלות בשוליי עיניי.
"אני כבר לא יודעת את מי אני רוצה". חשפתי את רגשותיי ודמעה אחת כבר מצאה את דרכה החוצה. רותם התקרבה אליי ומחתה אותה.
"אל תבכי שוב". ביקשה בתחינה וניגבתי את עיניי הדומעות בעזרת כפות ידיי.
"אני מצטערת שאני עושה לך את המוות, אני פשוט מרגישה ממש אבודה".
"זה בסדר", רותם חייכה ברכות. "אני רק רוצה שיהיה לך טוב, שתהיי עם מישהו שאת באמת באמת רוצה".
"אני יודעת".
---------
20 דירוגים ממשיכה!
אוהבת אתכן ואת התגובות שלכן, אתן קורעות :)))
YOU ARE READING
Love in camping
Teen Fiction"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו. "טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא...
