Love in camping

פרק 32: אלה

גלגלתי את עיניי בחוסר סבלנות. "רצית לדבר ועכשיו אתה שותק?"

"אני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל". הצהיר אבי וגירד בעורפו.

"אז לא צריך, ממילא אני לא חושבת שהשיחה הזאת תסתיים בטוב". סיננתי והסתובבתי ללכת, אך אבא שלי תפס בידי ועצר אותי מלברוח.

"את חייבת לנסות להבין". אמר בנימה מאוכזבת ואז המשיך. "את יודעת איזה קשה זה להגיע כל יום הביתה ולראות את המשפחה שלך מתפרקת? את יודעת איזה קשה זה לראות שהילדים שלך כבר לא כל כך תמימים ונבונים כמו פעם? לפחות אחד מהם".

"לא". מלמלתי בספק אם שמע. המשפטים שאמר כל כך נגעו לי בלב, הם צבטו אותו. הרגשתי אשמה ענקית, למרות שאין לי סיבה.

"גם אני יצאתי מחוסר איזון כשאלה נפטרה". המשיך בפנים נפולות וגופי התכווץ למשמע השם אלה. אלה הוא שם אמי. תמיד אבא שלי קרא לה ככה אחרי מותה, הוא כמעט ולא הזכיר אותה בתור אמא שלנו.

"אבא..."

"הייתי חייב לנסות לשמור עליכם, נשארתי לבד". ציין וחרטה נשמעה בקולו. בכל השנים האלה הוא לא היה האבא הכי טוב, אבל ראיתי שהוא השתדל. הוא תמיד השתדל.

"אני יודעת". לחשתי והוא חייך חצי חיוך מוקיר תודה. במשך משהו כמו רבע שעה עמדנו שנינו ביחד ודיברנו, והפעם על הכל. הרגשתי שמיציתי את הביקור של אבא, הרי אם לא היינו מדברים הייתי נשארת עם רגשות אשמה וכעס. למדתי להכיר את אבי יותר, למדתי על שנות חייה האחרונות של אמי, למדתי והבנתי הכל. אבל... הוא עדיין עוד לא הבין. לא הבין, ולא שמע כלום.

"אבא, אני רוצה לספר לך איך זה נראה מהצד שלי". דרשתי ברוך והוא הנהן, אך שלפתע שומר המקום עט עלינו.

"חברים, נגמר לכם הזמן". דיקלם בסמכותיות ונאנחתי.

"נדבר בהזדמנות אחרת, טוב?" חייך אליי אבי והנהנתי בלית ברירה. לא הרגשתי מספיק מסופקת מהשיחה.

"ביי, ד"ש לדור". בירך ושוב נאנחתי, אי אפשר שאנשים שלא מעודכנים יקראו מחשבות ולא אצטרך בפעם המיליון לספר על הפרידה הכואבת של דור?

"נפרדנו". סיננתי בעייפות והוא פער את עיניו.

"מתי?"

"חמודה, את צריכה להיכנס". התערב השומר ונכנסתי לתוך שער המחנה, מנופפת לשלום לאבי ומותירה אותו חסר מילים. אני זוכרת שכשאני ודור חגגנו חודשיים, הבטחתי לעצמי שהוא האהבה הכי גדולה שלי ושלעולם לא אפרד ממנו. צחקתי לעצמי, אני כבר ממש לא בטוחה בכך. או שאולי אני בטוחה רק בחלק הראשון של המשפט, הוא באמת האהבה הכי גדולה שלי.

סללתי את דרכי אל הספרייה, המקום השקט שלי. הגעתי למקומי הקבוע, שם נהגתי תמיד לשבת ולהירגע, ומדי פעם גם לקרוא איזה ספר או שניים. להפתעתי, הבחנתי בגב מוכר של גבר. זה לא היה סער... אולי זה דור?

"דור?" תהיתי והקפתי את הכיסא בו ישב הנער שהרים את ראשו אליי. התיישבתי מולו ולא עצרתי את עצמי מלצחוק.

"כפיר? כבר פעם שנייה שאני מתבלבלת בניכם". אמרתי בשעשוע אך הוא לא חייך. פניו היו עקומות. כיווצתי את גבותיי והתקרבתי אליו עם כיסאי.

"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה והוא הנהן.

"כן, זה סתם". השיב בקול שקט ומשך באפו.

"מה סתם? תספר לי".

"צליל, היא..."

"אה נכון, איך היה בדייט?" נזכרתי פתאום והוא חייך בייאוש.

"זוועות. היא אמרה לי שהיא בתקופה לא טובה ולא בא לה חבר". ענה וחיקה את תגובתה בזלזול. מזה חששתי, שכפיר לא יהיה מאושר. הייתה לי תחושה שצליל תדחה אותו מסיבה כלשהי, אבל לא רציתי להגיד.

"אתה מבואס?" ליטפתי את גבו ברכות והוא הניד בראשו. וואו, זה היה מפתיע.

"קצת, אבל איכשהו אני מרגיש קצת הקלה".

"מה זאת אומרת?" התבלבלתי. רגע, אז הוא אוהב אותה או לא?

"אני כאילו מרגיש שלא באמת היה יכול לצאת מזה משהו אמיתי". הסביר ביותר פשטות ופלטתי אנחת הבנה.

"אז זה טוב, לא?" מחיתי בחיוך מקווה.

"כן, רק חבל שחיי האהבה שלי לא זוהרים כמו שלך". הצהיר בנימה עוקצנית.

"כשיגיע הזמן שלך, הוא יגיע. זה לא קשור לאף אחד אחר, רק לעצמך". ניחמתי בהשתדלות ותפחתי על כתפו. אני חושבת שיותר אמרתי את המשפט הזה לעצמי מאשר לו. הוא ממש תקף לגביי, ושוב אני נופלת למצב בו אני תקועה בין שתי האהבות שלי. השאלה היחידה שעליי למצוא לה תשובה היא: איזו אהבה יותר גדולה?

"את צודקת, אבל... אני מרגיש משהו אבל אני לא יודע בדיוק למי". ציין בחוסר שקט וקפצתי לעצמי בלב. אולי זו רותם?

"אתה חושב שזו מישהי שקרובה אליך? מישהי מהמחנה?" שאלתי בניסיון לרמוז לו בכל כוחי על רותם מבלי שאצטרך לחשוף את סודה.

"אולי". השיב וליבי החסיר פעימה. הסיכוי שהוא אוהב את רותם גדול מאוד!

"אז תנסה לברר את זה". פקדתי עליו והוא קם מהכיסא, מלא נחישות.

"אני אברר את זה".

--------

יאללה תגיבו אני רוצה לשמוע חוות דעת :)

עוד 13 פרקים הסיפור נגמררררררר!!!

אז 20 דירוגים ואמשיך ^*^ כן אין תגובות כי גם ככה יש כמה קוראות כאן -אחמאחמ- שעוברות את המטרה כשהן מגיבות <3 אבל זה לא אומר שלא צריך להגיב!

אוהבת אתכןןןןןן ותדרגו