המאפיונר הפרטי שלי

פרק 18-

הי בנות אני ממש מצטערת שלקח לי זמן לעלות פשוט קרה לי משהו ששינה לי הכל וזה משהו שחשוב לי ככה שלא יצא לי זמן לעלות אבל אני עכשיו ממשיכה.

התיישבתי על הספסל ברחוב רק וחשוך ובכיתי, פשוט בכיתי, הוצאתי את כל התסכול שנאגר בתוכי , את כל הכאב שהכה בי בלי מחשבה שניה.
אני מתקדמת אל הבית לאחר שעתיים שבהם הוצאתי את כל מה שבתוכי, אני מתקדמת אל הכניסה וכשאני מושיטה יד אל הדלת רעשים נשמעים.
"היא כזו תינוקת לפעמים " שמעתי את דור אומר. הדמעות לא איחרו לבוא.
" אני לא מבינה אותה, פשוט לא, מה עובר עליה "גל הוסיפה.
" נכון! " איידן אמרה, והכי כאב לי לשמוע את הדבר האחרון שנאמר
" לפעמים כל כך בא לי לתת לה לבכות שתבכה ותבין מה היא עושה, שיכאב לה״ עמית אמר את זה והלב שלי נשבר.
נכנסתי ועמדתי עמדתי ובכיתי, כולם הסתכלו עליי במבטים מלאים בהלם וחרטה.
" שאף אחד ממכם לא יתקרב אליי יותר, אבל אף אחד! " אמרתי והסתכלתי על עמית , שעיני מלאות ונפוחות מדמעות.
עברתי ליד דור הסתכלתי לו בעיניים והוא פשוט שתק.
עליתי לחדר שלי ונעלתי אותו, ישבתי בחדר ולא הרשתי לדמעות להגיע.
אני מחייגת אל אימי לא בטוחה כלל במעשה.
" אמא? " אמרתי רועדת.
" כן יאן? " היא ענתה בקור.
"אני רוצה לעבור לגור איתכם" אמרתי
"קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו? " היא שאלה מתרככת מעט. אני
" אני פשוט רוצה להיות איתכם" עניתי חזרה.
"אוקיי תכיני מזוודה אני מארגנת לך טיסה לחמש בבוקר ושתגיעי נדבר על הכל" היא אמרה.
ניתקתי וירדתי לקחת מזוודה.
ירדתי במדרגות וכולם ישבו בסלון והסתכלו עליי
"מה אתם מסתכלים! באתי לקחת משהו ואני אלך, אני לא רוצה להפריע לפגישת קט השטן" אמרתי בזלזול והמשכתי ללכת, הוצאתי את המזוודה מתחת למזווה והתקדמתי בחזרה למדרגות,
"למה את לוקחת מזוודה? " אמר דור וקם מהספה.
"אני טסה לאמא מחר" זרקתי לאוויר
" את מה?״ דור שאל.
" מה ששמעת" עניתי ברוע.
"ותשאירי אותי ככה? "הוא שאל וצבט לי בלב אבל התעלמתי מהתחושה הזו, כי גם אם לא היה קורה כל מה שקרה הייתי טסה, טסה כדי להתרחק מהכל.
"מבחינתי אתה לא אח שלי" אמרתי ועליתי למעלה בזמן שכולם שתקו.
התחלתי לארוז הכל וצל הופיע מאחורי,עמית.