00:00 ומעלה - אימה

אל תשקר להם, אבא.

הבת שלי, אדריאנה, התחילה לדבר על מישהי בשם "אלין" בערך בגיל ארבע. אחרי מסיבת יום ההולדת של בן-דודה, מייקל, היא תפסה במכנס שלי ושאלה אותי ואת אשתי, מירנדה, אם היא יכולה להביא את אלין יחד איתה הביתה. שאלנו אותה בהתפעלות, "מתוקה, מי זאת אלין?" ואדריאנה החלה להסתובב כאילו שהיא מחפשת מישהו וענתה לנו, "היא החברה החדשה שלי! היא בטח הלכה להביא את המעיל שלה או משהו." אני ומירנדה מאוד התלהבנו מהרעיון שיש לבת המתוקה שלנו חברה דמיונית, זהו עוד שלב שילדים עוברים במהלך הגדילה שלהם והסכמנו שתביא איתה את החברה החדשה שלה הביתה.

עד מהרה אדריאנה הייתה כל כך שקועה בחברה הדמיונית שלה, שהיא הפסיקה לשחק עם החברים מהגן, ולמרות זאת לא דאגנו. חשבנו שאולי מדובר בעוד פאזה בגדילה שלה, שאולי עכשיו היא רוצה להיות לבד עם עצמה - וזה מתבטא בצורת חברה דמיונית. חשבנו ככה כי מעולם לא הסתגרה יותר מדי בחדר ולא עשתה שום דבר שלא אופייני לילדים בגילה. בל דבר אחד היה מעט מוזר בעיניי באותו הזמן... כל פעם שנכנסתי לחדרה או שהייתי בקרבתה, החברה הדמיונית הזאת שלה "נעלמה", לטענתה של אדריאנה וכל פעם היא הסבירה את ההיעלמויות האלו בצורה אחרת. פעם אחת העזתי לשאול למה זה קורה ואדריאנה ענתה לי שאלין פשוט ביישנית, ואז שאלתי אותה אם היא תוכל לתאר לי אותה, ולמרבה הפלא אדריאנה הסכימה. היא נתנה לי תיאור די מציאותי של מה שנראה כמו בחורה צעירה עם שיער כחול, עיניים בצבע כחול עמוק, העדפה לחצאיות ארוכות ומסיכת פה בצורת מפלצת. חוץ מתיאור של אדם מציאותי להפליא, אדריאנה אמרה משהו נורא מוזר: "אבא, אלין קצת מזכירה לי אותך", אבל בחרתי להתעלם מזה במחשבה שמדובר במשהו פסיכולוגי.

שנה לאחר ששמענו על אלין לראשונה, אדריאנה החלה לשנות דפוסי התנהגות. היא התעקשה שהחלון בחדר שלה יישאר פתוח תמיד, החלה להתקשות להתעורר לגן והתחילה להתנהג בעצמאיות שלא טיפוסית לילדה בת חמש. יום שבת אחד היא ברחה החוצה לשחק בגן השעשועים בעשר בבוקר ולא חזרה לארוחת הצהריים, אבל זה לא הדאיג אותנו. רק כשהיא לא חזרה לארוחת הערב התחלנו לדאוג. מירנדה יצאה לבדוק אם אדריאנה עדיין בגן השעשועים והיא לא הייתה שם. הילדה הקטנה שלנו נעלמה. נכנסנו לפאניקה והתחלנו לתשאל אנשים, להתקשר לכל מי שמכיר את אדריאנה אבל אף אחד לא ראה אותה... זה היה נורא, לאבד את הילדה הקטנה שלי היה הדבר הנורא ביותר שיכול היה לקרות לי. התחלתי לאבד את זה אבל בשעה שמונה וחצי בערב נשמעה דפיקה על דלת ביתנו. מירנדה רצה לפתוח את הדלת ולמרבה הפתעתה עמדה שם אדריאנה שלנו, עם סוכריה על מקל בתוך פיה. ישר קפצתי לחבק אותה. מרוב דאגה אפילו לא הצלחתי לכעוס על כך שנעלמה לנו ככה. תוך כמה רגעים אדריאנה הוציאה את הסוכרייה מפיה והפצירה בנו, "הייתי עם אלין, היא לקחה אותי לפארק הגדול וקנתה לי את הסוכרייה הזאת." התמלאתי אימה באותו הרגע וחשבתי לעצמי, "מה קורה כאן? איך זה אפשרי שחברה דמיונית תוכל לקנות סוכרייה על מקל או להוליך ילדה לגן שעשועים שנמצא בצד השני של העיר...?" חשבתי על הגרוע מכל, שאולי הבת שלי סובלת מהזיות כלשהן שגרמו לה לקנות את הסוכרייה, ואיכשהו להתגנב לגן השעשועים הזה.