00:00 ומעלה - אימה

פסיכוזה - תאריך לא ידוע

תאריך לא ידוע
ביקשתי ברוגע נייר ועט, יום אחרי יום, עד שלבסוף הוא נתן לי. לא שזה משנה. מה אני הולך לעשות? תוציא לי את העיניים? התחבושות מרגישות כמו חלק ממני עכשיו. הכאב נעלם. אני מניח שזה יהיה אחד הסיכויים האחרונים שלי לכתוב, בלי הראייה שלי כדי לתקן טעויות, הידיים שלי לאט לשכח את הדרך לכתב. זה סוג של פינוק, הכתיבה הזאת... זה שריד של פעם, כי אני בטוח שכולם הגיעו לעולם מתים... או משהו הרבה יותר גרוע.
אני יושב על קיר מרופד יום ולילה. הישות מביאה לי מזון ומים. הוא מסתיר את עצמו כאחות טובה, כרופא לא אוהד. אני חושב שהוא יודע שהשמיע שלי התחדדה מאוד עכשיו, כי אני חי בחושך. זה מזייף שיחות במסדרונות, על הסיכוי שאולי אני שומע. אחת האחיות מדברת על תינוק בקרוב. אחד הרופאים איבד את אשתו בתאונת דרכים. שום דבר מזה לא משנה, שום דבר מזה לא אמיתי. כל זה לא מגיע לי, לא ממה שהיא עושה.

זה החלק הגרוע ביותר, החלק שאני כמעט לא מסוגל לטפל בו. הדבר בא אלי, מתחפש לאיימי. בילויו מושלם. זה נשמע בדיוק כמו איימי, מרגישה בדיוק כמוה. זה אפילו מייצר צורה סבירה של דמעות שהיא גורמת לי להרגיש על הלחיים שלה. כשגרר אותי לכאן לראשונה, הוא סיפר לי את כל הדברים שרציתי לשמוע. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שתמיד אהבה אותי, שהיא לא מבינה למה אני עושה את זה, שעדיין יש לנו חיים משותפים, לו רק הייתי מפסיק להתעקש. הוא רצה שאאמין.. לא, זה היה צריך שהאמין שהיא אמיתית.
כמעט נפלתי בזה. באמת. פקפקתי בעצמי במשך זמן ארוך. אבל בסופו של דבר הכול היה מושלם מדי, מושלם מדי, אמיתי מדי. איימי המזויפת היתה באה כל יום, ואז כל שבוע, ולבסוף הפסיקה לבוא לגמרי... אבל אני לא חושב שהישות תוותר. אני חושב שהמשחק ממתין וזה רק עוד אחד מההימורים שלו. אני אתנגד לזה עד סוף ימי, אם אצטרך. אני לא יודע מה קרה לשאר העולם, אבל אני יודע שהדבר הזה צריך ליפול על ההונאות שלו. אם זה צריך אותי, אז אולי, אולי רק, אני הפרעה בסדר היום שלה. אולי איימי עדיין בחיים במקום כלשהו, ​​נשארת בחיים רק על ידי הרצון שלי להתנגד לרמאי. אני נאחז בתקווה הזאת, מתנדנד קדימה ואחורה בתא כדי להעביר את הזמן. לעולם לא אכנע. לעולם לא אשבר. אני גיבור!

====

הרופא קרא את הדפים שהחולה רשם. זה היה בקושי קריא, כתוב בכתב-יד רועד של מי שלא יכל לראות. הוא רצה לחייך על נחישותו של האיש, תזכורת לרצון האנושי לשרוד, אבל הוא ידע שהמטופל היה הזוי לגמרי.
אחרי הכל, אדם שפוי היה נופל לפני זמן רב.
הרופא רצה לחייך. הוא רצה ללחוש דברי עידוד לאדם ההזוי. הוא רצה לצעוק, אבל חוטי העצב הכרוכים סביב ראשו ולתוך עיניו גרמו לו לעשות אחרת. גופו נכנס לתא כמו בובה, ואמר לחולה, שוב, שהוא טועה, ושאף אחד לא מנסה לרמות אותו.

//קרדיט לGar/Matt Dymerski.//

---
סוף
_____
?
איזה סיום!
תגיבו את דעתכם
מקווה שנהנתם
☆
L