*אזהרה*
ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד.
קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות.
קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
הכל התחיל בתאונת שמן. זה היה בכל החדשות. כולם חשבו שזה רק עוד שמן. היו שם הרבה מתנדבים. הרבה אנשים שרוצים לעזור לבעלי חיים חסרי הגנה. המון קורבנות. בתוך שעות מתאונת המכל, זה התחיל לקרות. החיות השתגעו, הן גירדו ונשכו את המתנדבים. הם אמרו כי זה היה השפעה שלילית ממה שהיה במיכל זה.
עובדי החילוץ עדיין ניסו להוציא את הצוות מהאונייה. הם יכלו לשמוע צרחות בפנים. דורשים לפתוח את הדלתות. אבל אז הכול הלך לעזאזל. ברגע שהם חתכו את הדלת החוצה.
היו 6 דקות לפני שהשידור התנתק. 6 דקות של צרחות וייסורים. צוות הספינה תקף את עובדי ההצלה כמו בבונים פרועים. שבירת עצמות וקריעת בשר. האנשים על החוף לא היו טובים יותר. אלה שהותקפו על ידי בעלי חיים תקפו את כולם...
זה היה גרוע יותר מכל תיאור מלחמה, זו היתה אכזריות טהורה, ובכל זאת השידור נמשך עדיין 6 דקות. 6 דקות ואז פרצופים ריקים. אף אחד לא ידע להסביר מה קורה. הם ניסו להמשיך בחדשות שוטפות, בכלכלה, במזג האוויר, בסיפור אנושי חמוד, אבל הם לא יכלו לגרום לנו לשכוח את מה שראינו.
ניסיתי להמשיך עם הקיום הרגיל שלי, אבל בכל פעם שהדלקתי את החדשות או הלכתי על יד דוכן חדשות זה היה שם. המסתורין הגדול הזה. היו להם כמה הסברים, איזה זיהום, טפילי מוח, אבל זה לא היה חשוב. זה לא היה זיהום מה שפחדנו ממנו, אלא הם.
4 ימים לאחר הדיווח הראשוני, הועלה מצב חירום. ובכל זאת כולנו ראינו את זה קודם. כל סרט זומבי אי פעם. אנשים לא ידעו על מי לסמוך. אנשים אספו מזון ציוד ונשק. כמה ניסו לברוח אבל נראה שכל סרטי הזומבי צדקו. הם לא הצליחו. כעבור שלושה ימים הם הגיעו לעיר שלי.
ציפיתי לגניחות, לגרירת גוויות, לחיתוך, אבל שם שיקרו לנו. הם רצו ברחובות וצעקו. אני זוכר שרצתי לדלת הכניסה שלי מהר ככל שיכולתי, נעלתי, התבצרתי, עשיתי כל דבר כדי לוודא שהדלת תשאר סגורה, ואז פניתי אל החלון. הייתי על הקומה השנייה ויכולתי לראות את הקבוצה. הם היו בלתי ניתנים לעצירה. הם היו מודעים.
קבוצה של אנשים רצה מעבר לרחוב. הם קפצו ישר דרך חלונות הזכוכית. אפילו השברים שחדרו בהם לא עשו שום דבר, הם פשוט המשיכו לרוץ. התריס שלי לא יחזיק מעמד. מיהרתי בדירה שלי, תופס ציוד ואספקה ומכניס אותו לחדר הבטוח ביותר בדירה. חזרתי למבט אחרון על הרחוב, והלוואי שלא הייתי מסתכל. בחלון של הקומה השנייה פגשתי את אחד מהם. הם ידעו איפה אני. מיהרתי להיכנס לחדר ונעלתי את הדלת.
אין לי חדר חירום, או מרתף מאובטח, כך שהמקום הבטוח ביותר שיכולתי לחשוב עליו היה חדר האמבטיה שלי. אין חלונות, דלת אחת עם מנעול. מילאתי את הכיור שלי ואת האמבטיה במים, כדי שאוכל להישאר שם קצת. ואז ישבתי שם בחדר החשוך, עם הצרחות הרחוקות באוזני.
התחלתי להרגיש כאילו הגבתי בצורה קיצונית מדי, הייתי שם שעתיים ולא היה סימן אליהם. ובאמת נעשה שקט יותר וחשבתי שהם המשיכו הלאה. אולי אוכל לצאת מהחדר, להגיע למטבח. לתפוס יותר מזון לחכות איתו. פתאום קול התרסקות נשמע מהדלת הקדמית. קול של מישהו רץ בכוח לתוך הדלת ומעיף את המכשול מאחוריה. היו עוד כמה קריסות לפני שידעתי שהם בפנים. צעדים מהירים נעים בדירה, כמה צרחות ואחר כך חבטה על הקיר לידי. עיני היו פתוחות לרווחה, אפילו בחושך השחור של החדר. עוד חבטה, ועוד אחת. הם ידעו שאני שם והם ידעו שאני פוחד.
זה היה סיוט הזומבים שציפינו לו מלכתחילה. לא היה לי לאן לברוח. היה רק עניין של זמן עד שיפרצו. ישבתי בגבי אל הדלת, בתקווה שמשקלי הנוסף יקשה עליהם להיכנס. ואז זה החמיר.
"למה אתה לא פותח את הדלת?"
קול בצד הנגדי של הדלת. בלי צרחות או גניחות, רק קול שקט, מתלחש. ואז יותר מהם.
"באנו לקחת אותך." "אתה תהיה מאושר יותר אם תפתח את הדלת" "זה לא כל כך רע…"
הקולות הלוחשים, הפכו להמולה של רעש שניסתה לשכנע אותי, לשבור אותי, לרמות אותי. שמעתי שאנחות הזומבים יכולות לגרום לאנשים להפוך למטורפים, אבל זה היה גרוע יותר, שירת סירנה הולכת וחוזרת של מילים. ישבתי בחושך וקיוויתי והתפללתי שהם ישתעממו. אבל הם לא משתעממים והם לא עוזבים. הצלחתי להשתמש במראה כדי להגיע אל מתחת לדלת, רק כדי לקבל פנים של עיניים חסרות עפפיים, דם מרוח על פרצופם, צרחות ועוד לחישות איומות. כל זה היה לפני יומיים...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
והיום אני לא יודע מה לעשות יותר... ואולי.. אולי זה לא יהיה כל כך רע...
___ פסח מלא פיצות עוגות ופרעצלים שמח לכם =) כוכב, תגובה ✮ L
