"אתה שאנון?" ענה היצור, מזיז את פיו שוב לחיוך לגלגני. זה היה המהלך של שיין.
"אמרת שכתבת את הסיפור..." אמר, עדיין חושב שהוא יודע מה יענה. הוא טעה.
"מה אם הייתי אומר לך שאתה לא שאנון? מה אם הייתי אומר לך שאתה אפילו לא שיין?" זה בהחלט תפס את תשומת לבו של שיין, אבל רק כדי לתהות באיזה משחק הוא משחק. "מה אם הייתי אומר לך שאף אחד מאיתנו לא אמיתי כמו שאתה חושב? מה אם, כמו החבר שלנו בסיפור, היינו רק דמויות בדיוניות שנוצרו בסיפור שכתב מישהו אחר לגמרי?" זה היה ללא ספק משהו ששיין לא ציפה לשמוע, אבל למרות האופי המגוחך של הטענה, היא זעזע אותו מסיבה כלשהי.
"אתה רואה שיין... החיים הנפלאים שלך... אשתך... הבית שלך... כל זה... לא קיים. הזיכרונות שלך... הנרי, הגולדן רטריבר שהיה לך כשהיית ילד... כולם סתם מילים על דף. כל מחשבה שיש לך באה ישר ממוחו של מישהו אחר." החדר החל להסתחרר והסביבה החלה להתפוגג. הוא איבד שליטה על החלום. הוא רצה להתעורר, אבל לא היה מסוגל.
שיין החל להביט סביבו בחרדה... הוא היה זקוק לתזכורת. "משהו לא בסדר, שיין? אתה צריך את הכדור צהוב שלך?" שיין נעץ מבט ביצור. הוא שנא אותו מכל כך הרבה סיבות שונות באותו הרגע, אבל הגדולה ביותר, ללא ספק, הייתה העובדה שזה נשמע נכון. "אני אראה אם אני יכול לעזור לך", המשיכה החיה הסדיסטית, וקראה בקול דרמטי לאוויר, "אדוני הסופר... בבקשה האם תוכל ליצר לנו כדור צהוב כדי שהחבר שלי כאן יוכל להתעורר ולחזור אל המציאות שיצרת בשבילו? "
עלה בדעתו של שיין שהוא צוחק ופשוט מנסה לבלבל את מוחו, אבל כשהכדור הצהוב זינק לעין, זה היה מטריד. הוא התנער מן החלום והתיישב במיטה. השעה היתה קצת אחרי הצהריים, ולמרות שעדיין היה לו זמן לישון... לא היה שום דבר שיגרום לו לרצות לעשות את זה. את שארית היום בילה בעייפות עצבנית. כמה פעמים שיין מצא את עצמו מול המראה בחדר האמבטיה רק בוהה בעיניו ותוהה. הכל נראה כל כך מפורט. מכתם הלידה על חזהו לזכרון הלוויה של סבתא שלו ועד לאופן שבו כריסטי הריחה בבוקר אחרי שיצאה מהמקלחת ... כל זה היה כל כך מפורט ואמיתי. האם הסיוט היה אמיתי או שהוא פשוט איבד את דעתו? האם מחשבותיו נכתבות באותיות לא נראות?
כל דבר שעשה היה מלווה בתחושת הספק המחרפנת, וכשראשו של שיין החל לכאוב שוב לא יכל היה שלא לתהות אם מישהו כותב את המילים, "ראשו של שיין החל לכאוב". כשכריסטי חזרה מהעבודה, הוא כמעט התפקס, הסתובב במעגלים גדולים בחצר האחורית. למרות שמצחו להט ארבעים מעלות, הוא לא לבש מעיל; סופג את האוויר הקר, נושך את עורו ותוהה אם זו תחושה אמיתית, או שמא איזה כוח חולה, בלתי נראה, הוביל אותו אל מחוץ לקו העלילה. מאז הקולג' לא קרה ששיין נאלץ לחשוב על רעיונות קיומיים כאלה.
הוא נזכר בסוליפסיזם, התפיסה הפילוסופית שהדבר היחיד בעולם שיכול להיחשב "מציאותי" הוא מה שנמצא במחשבות. כל העולם שמחוץ למחשבות לא התקיים. שיין התפתל בפעם הראשונה כשניסה לחשוב על המושג הזה בקולג', אבל זה לא היה קרוב אפילו לעומת מה שאמר לו זלדה.
YOU ARE READING
00:00 ומעלה - אימה
Horror*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
