השכן שלי הוא אחד מאותם "אושיות YouTube" משוגעים ומעצבנים. במשך השנים שאני גר לידו ראיתי אותו משתעל קינמון, שוכב על מכסה המנוע של המכונית שלו כשהיא נוסעת באיטיות לאורך שביל הגישה, ושוטף את עצמו במים קפואים, כל הזמן צועק כשהניצחון אדיר, כשהכישלון נוראי, או, לעזאזל, אפילו כשלא קרה שום דבר מיוחד. כל מה שאני יודע זה שיכול להיות מעייף לראות אותו הולך על כל טרול ויראלי במרדף אחר תהילה אינטרנטית. בגלל זה, כשדפק על הדלת שלי לפני כמה ימים, וסיפר לי שהוא נוסע לכמה שבועות, וביקש שאקבל את הדואר שלו, באמת, הרגשתי הקלה. אני לא יכול להסביר את הרוגע שהרגשתי כשהייתי מודע לכך שלא הייתי צריך להתאמץ להתעלם מהטמטום שלו במשך זמן מה. תמיד פחדתי שהמעשים שלו ימשיכו להכנס לתוך חיי.
הדברים היו די נורמאלים בימים הראשונים. הוא קיבל כמה חשבונות, קצת דואר זבל, ומה שהנחתי שהיה כרטיס יום הולדת. ואז, ערב אחד, הגעתי הביתה ומצאתי קופסת קרטון גדולה ממתינה בחצר הקדמית שלי. באותיות אדומות גדולות היה רשום "החזר לשולח".
אני לא כלכך חלש, אבל אני מודה שהתקשיתי להרים את הקופסה לבדי. היא הייתה באמת כבדה. גרירתה על פני הכביש אל ביתי היתה קשה עוד יותר, ועד מהרה הבנתי שאין שום סיכוי שאני אצליח לגרור אותה במדרגות ודרך דלת הכניסה שלי. החלטתי שאשאיר את החבילה שלו בחניה הסגורה שלי. גם ככה לא החנתי את המכונית שלי שם: דלת המוסך היתה חתיכת חרא שסירבה להיפתח בלי לתת לה כמה מכות טובות. זה היה הרבה יותר קל פשוט להשאיר את המכונית בשביל הגישה מאשר להיאבק עם דלת המוסך בכל בוקר ולילה. במבט לאחור, הייתי צריך לשים את החבילה על הרצפה בזמן שאני נאבק לפתוח את הדלת, אבל אתם יודעים איך זה כשיש לך אחיזה טובה במשהו, אין טעם לעזוב את זה אם לא צריך.
זה קרה כשבעטתי בדלת בפעם השלישית שאיבדתי את אחיזתי בחבילה, והיא נפלה לרצפה. שמעתי סדק קל נשבר בפנים.
"שיט," קיללתי.
קיוויתי שלא שברתי שום דבר חשוב, אבל אז הבנתי שאני פשוט לא צריך לספר לשכן שלי על זה ולתת לו להניח ולהאשים את חברת המשלוחים.
עם ידיים חופשיות, סוף סוף הצלחתי לפתוח את דלת החניה, והדלת חרקה בקול כשהתגלגלה מעלה. גררתי את הקופסה לכל אורך הדרך, והנחתי אותה בפינה, עד הפעם שבה השכן שלי יבוא לבקש אותה. ואז שכחתי ממנה. עד שכמה ימים חלפו.
אני לא בטוח בדיוק כמה זמן לקח עד שהריח הסתנן מהסדק מתחת לדלת המוסך אל הבית, אבל הריח התפשט בקצב איטי. זה היה ריח מתוק חולני שהסריח כמו בואש, ובימים הראשונים אחרי שהרחתי אותו, הנחתי שזה מה שהיה: נדרס משהו על הכביש ליד הבית שלי. בהמשך הבנתי שהריח רק הולך ומתגבר במקום לדעוך והחלטתי ללכת לחפש אחר מקור הסירחון. ואז פתחתי את דלת החניה, הריח דחף אותי ישר לאחור, אוחז מהר באפי.
YOU ARE READING
00:00 ומעלה - אימה
Horror*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
