קיץ שעבר היינו צריכים לעבור דירה שוב, הפעם לקרואטיה, אזור במערב המדינה שנקרא סלאבוניה, ליתר דיוק.
עברנו לעיירה קטנה, ולמען האמת, זה לא היה כל כך נורא. הבית היה בלשון המעטה עצום, השטח מבחינה פנורמית היה מדהים, והדבר היחיד שאף פעם לא השתנה מבחינתי - ההורים שלי עבדו כרגיל מסביב לשעות, מה שנתן לי חופש מוחלט רוב היום, לא... רוב הזמן, בכללי.
על מנת להפיג את השיעמום הייתי יוצא להליכות בתוך היערות ליד העיירה. למרות שהספקתי לעבור בערך בכל מקום אפשרי אחרי בערך שבוע המשכתי לצאת להליכות האלו בתקווה למצוא משהו מעניין, אולי הרפתקאה כלשהי. עם הזמן פגשתי אנשים חדשים, הכרתי חברים אבל בכל זאת הייתי יוצא להליכות האלו שלי מדי פעם דרך העיירה ואל תוך היערות. בזמן אותן ההליכות, בעיקר בלילות ירח מלא, הרגשתי שמשהו מושך אותי אל תוך מעמקי היער, אבל לא משנה כמה חיפשתי, לא מצאתי את מקור המשיכה. היה גם צד טוב להליכות שלי בלילות ירח מלא, בלילות אלו היער היה מואר באורות כסופים יפייפיים.
בערך שנה לאחר שעברנו לבית החדש, אנשים הפסיקו לצאת מחוץ לבתיהם לאחר שקיעת החמה. אף אחד לא דיבר על התופעה, אבל שררה בעיירה בשעות החשוכות תחושת לחץ נוראית. זה נראה כאילו כולם ידעו משהו נוראי... כולם חוץ ממני. החלק הכי קשה הוא שאף אחד לא סיפר לי מה גרם לתופעה. אני כמובן גם כן לקחתי חלק במנהג המקומי המוזר הזה שגרם לכולם להינעל בביתהם עם רדת החשיכה.
באופן טבעי, עם רדת החשיכה התחלתי לדאוג להוריי, כל ערב מחדש, מכיוון שהיו חוזרים מעבודתם בשעות מאוחרות. אבל הרגשתי הקלה עצומה בכל פעם שהיו חוזרים הביתה בשלום.
כחודש לאחר שהתופעה המוזרה בעיירה שלנו החלה, נמאס לי להינעל בבית בשעות הערב והחלטתי לצאת לעוד סיבוב ביערות. ברגע שיצאתי מהבית שלי, שוטר מקורימי בשם סטייפן דושאניץ' ניגש אלי ואמר, "אתה חייב להיות ממש אמיץ או טיפש, או שניהם, כדי לצאת החוצה בלילה הזה."
החלטתי לשאול את השוטר מה גורם לתופעה בתקווה לקבל מאיש ציבור תשובה, אבל לא קיבלתי אחת, הוא רק אמר לי, "מצטער ילדון, אני לא יכול לספר לך... אבל כל מה שאני יכול לעשות זה להזהיר אותך ואם זה לא גורם לך לשנות את דעתך, לאחל לך בהצלחה, תהיה ערני שם." הרגשתי כאילו הוא ידע משהו, בדיוק כמו כל השאר, אבל מסיבה לא ברורה לי, נמנע מלספר לי. ההרגשה שהשיח עם השוטר גרם לי לחוות הייתה מוכרת מדי כדי להתייחס אליה כמשהו בעל חשיבות, אז התעלמתי מהאיש במדים והמשכתי בדרכי הרגילה.
ההליכה מהבית שלי ועד לגבולות היערות בדרך כלל לקחתי בערך רבע שעה, הפעם עברתי את המרחק הזה בזמן כפול מבדרך כלל, מסיבה כלשהי. ברגע שדרכתי בתוך האדמה הלא נגועה של היער, שמעתי קול צחוק חזק וצוהל.
להישמע הצחוק קפאתי במקומי כמו פסל למה שנראה כדקה שלמה וארוכה.
הדופק שלי בפעם כמו שלא פעם מעולם, הרגשתי אותו במקומות בהם דופק אנושי לא מורגש בדרך כלל.
YOU ARE READING
00:00 ומעלה - אימה
Horror*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
