00:00 ומעלה - אימה

מחסום כתיבה חלק-2

הערת המתרגם, לפעמים יש מעברים מוזרים בין קטעים אז בשביל להקל עליכם אוסיף לפני הפסקה מה לעזעזל קורה אם יהיה צורך

--
זה המקום שבו שיין הפסיק לקרוא, אבל זה היה רחוק מלהיות הסוף. אף אחד מהדברים ששיין קרא לא נראה לו מוכר, אבל זה היה ברור. הוא כתב את זה, זה הפחיד אותו. כיוון שלא ידע לאן העלילה מתקדמת, רק כשהסיפור התחיל להיות דומה למשהו שהיה כותב, התסריט פתאום החל להתקדם למקום אחר לגמרי: הוא התקדם לסיוט. האדם שבכובע לא היה באמת אדם בחלומו, אלא שד מסוג כלשהו: ג'יני שמייצג את הבקבוק שמוחו היה. זה היה חידה אמיתית; יצור כריזמטי שהציעו שרשרת אינסופית של פיתויים במחיר הנפש.

חלק ממה שגרם לשיין לספר סיפורים כלכך מפותחים היה היכולת לקחת את החלומות שלו ולהשתמש בהם. כשהיה בן עשרים הוא לקח קורס של שלושה שבועות על חלומות מודעים, כמו שהסרט ה"התחלה" הראה טוב, יש קודים בתת מודע שלך שאיתם ניתן לשמור על שליטה בחלום. לשיין היה כמו כדור גומי, שקפץ בפרעות בכל פעם שהחלום הפך למוזר, זה היה הקוד של שיין שהזכיר לו שהוא חולם... מהנקודה שבה הכדור מעיר את שיין לתוך החלום הוא יכל לתמרן את החלום מבלי להפסיק לישון.

-החלום של שיין לאחר שהתעלף-
בשעה שלוש אחר הצהריים, נעול בקרב עם חיה גונבת נשמות, הכדור הצהוב זינק. לאחר שנעלם, הם הופיעו בדירת סטודיו ששיין גר בה שלוש שנים במהלך המכללה. הזמן שבילה שם היה אחד מן הזיכרונות הנעימים ביותר שהיו לו. זה היה המקום הבטוח שלו. כשהיה שם ... היה לו יתרון, ונראה שהשד הבין זאת.

ההצעה של החיה לפני ששיין גירש אותו היתה מפתה ביותר: הוא יעזור לו לכתוב את הסיפור הגדול ביותר שיצר אי-פעם. מה שירוויח לו מקום בהיסטוריה עם כל היוצרים הגדולים. התהילה והעושר לא הצליחו לפתות את שיין, אבל יצירת יצירת מופת ספרותית פיתתה אותו מעט. במקום לקחת את ההצעה, הוא הדריך את היצור לדלת, לאחר מכן התעורר עם כאב ראש בסדינים ספוגי זיעה. אולי החום לא נחלש בסופו של דבר.

כששמע את המפתחות של כריסטי מקרקשים בדלת הכניסה, שיין סגר את המחשב הנייד שעדיין ישב דומם על המיטה לצדו ועשה את דרכו אל חדר האמבטיה להתקלח. הוא לא רצה שהיא תראה אותו במיטה ביום החמישי ברציפות... וגם לא רצה שתראה אותו מזיעה ומסריח ככה.

משום מה, שיין לא סיפר לכריסטי על האימייל מזאק, או אפילו, על הסיפור שהוא לא בטוח שכתב, למרות שזה לא הניח למחשבותיו כל הזמן. זה לא שניסה להסתיר... הוא פשוט רצה לחשוב על זה קצת יותר לפני שהוא רצה לחשוף את זה. או שלפחות היה צריך לסיים לקרוא, למרות שחלק ממנו היה להוט לחזור לקרוא, חלק אחר, הרבה יותר גדול, לא מיהר לחזור לסיפור. היה משהו במה שקרא עד כה יחד עם החלום ועם ההזיות שלו שהיה קשור איכשהו.. זה הפחיד אותו.

הרגש שלו היה חצוי בנושא, אבל כשקריסטי נשקה לו לילה טוב והלכה לישון לישון בערב, שיין בחר ללכת אל המחשב במשרדו ולקרוא קצת: הוא רצה להיות מוכן אז הכין קנקן קפה. מאחר והטקסט לא הופיע, נאלץ למצוא את האימייל ולהוריד אותו מחדש, אבל בתוך כמה דקות הוא חזר לדף 196 עם הצללית עם הכובע מול מסך המחשב המסנוור בחדר החשוך. שיין עשה כמיטב יכולתו כדי לדחות את את הסיוט המוקדם מראשו כדי שיוכל לקרוא ללא השפעות חיצוניות שישפיעו עליו. ואז שוב ... כל זה עלה במוחו וגרם לו לתהות אם כל זה באמת משנה, אבל בכל זאת הוא התקדם קדימה.