אני מתעבת את הצליל הסטטי. הריקנות העצומה של הרעש הלבן כלכך מטרידה אותי. מאז שהייתי ילדה, שמעתי את זה שם, רודף אחרי כמו פעמון מוות. הסיבה לכך שאני מתעבת אותו כלכך היא שבכל פעם ששמעתי את זה, משהו נורא קרה.
כשהייתי בת שבע או שמונה, תיבת הנגינה שלי פתאום הפסיקה לנגן מוסיקה והתחילה לפלוט את הרעש הסטטי. הייתי צריכה להחזיק את הידיים שלי על האוזניים עד שהצלחתי לכבות אותה. אחרי שעה, קיבלנו שיחת טלפון ואמרו שדוד שלי היה בתאונת דרכים איומה. הוא לא שרד. משאית שנסעה לפניו, הובילה עמודי זכוכית גדולים, המשאית סטתה מהמסלול ואחד העמודים התעופף ישר אל השמשה הקדמית של דודי. ראשו נערף והוא נהרג מיד.
שישה חודשים לאחר מכן, הייתי בסופר עם אמא שלי. כשעמדה בקופה, פסעתי לעבר הטלוויזיה הגדולה שבחזית החנות. היא שידרה את בארני וחברים. לא ראיתי אותו הרבה זמן, ועדיין הייתי ילדה באותה תקופה, זה היה אחד התוכניות האהובות עלי. שני ילדים נוספים הצטרפו אלי וכולנו בהינו בשמחה בדינוזאור הסגול הענקי במשך זמן שהרגיש כמו שעות. משום מקום נעצרה פתאום התוכנית, וכל מה שנשאר היה מסך מרצד ורעש חשמל סטטי. הילדים האחרים פשוט הלכו, מאוכזבים שהטלוויזיה נשברה. אני, לעומת זאת, הידקתי את הידיים שלי מעל האוזניים שלי ורצתי ברחבי הסופר מנסה למצוא את אמא שלי.
דחפתי את ידי אל של אימי כשמצאתי אותה בקופה. היא השפילה את מבטה וחייכה, אבל חיוכה נעלם בדאגה כשראתה את מצב הרוח שלי. לא רציתי ללכת הביתה. היה לי חשש פתאומי ממה שיקרה. מה זה אומר? התקרית עם דודי הותירה השפעה רעה. במוחו של ילד, הקשר הוא ממש לא מקרי. מאותו היום קישרתי את הרעש הלבן עם בוא האבדון. ידעתי שזה עומד לקרות שוב. צדקתי.
כשנכנסנו הביתה שמטה אמי את המפתחות לקערה ליד הדלת ולחצה על הכפתור האדום המהבהב במשיבון.
הקול שבקעה עדיין שולח צמרמורת בעמוד השדרה שלי כשאני חושבת על זה. אני שומעת את זה כל כך ברור בראשי.
"גברת. אדמס, זה השוטר שטיינבק ממשטרת מחוז קיוואה. אני מצטער להגיד לך ... היתה תאונה".
הוא המשיך ואמר שאבי, שעבד באותו יום, נפל ממכונת הדובדבנים היישר אל כמה קווי חשמל חשופים שהצוות שלו בדיוק התחיל לעבוד עליהם. הוא התחשמל ונהרג במקום. ראיתי את המילים האלה שוקעות בה, לראות את אמי מתמוטטת ברגע אחד, היה הדבר האיום ביותר שראיתי כל חיי.
אלה היו רק החוויות הראשונות מספור כמו זו. לא משנה כמה פעמים ניסיתי לספר לאנשים על זה, הם אף פעם לא האמינו לי. אמי סירבה להקשיב לי, בייחוד אחרי מה שקרה לאבא. אבל האדם היחיד שאי-פעם הקשיב באמת, אם האמין לי או לא, היה אחי הבכור.
בזמן שתומס לא תמך במה שהיה לי לומר, הוא האמין שאני מאמינה שזה קורה, זה הספיק לי קצת. הוא היה זה שעזר לי להיפטר מתיבת הנגינה ומהטלוויזיה בחדר השינה שלי. לא רציתי להתקרב אליהם בשום מצב. איכשהו האמנתי שבגלל ששמעתי את הצליל, אנשים שאהבתי ימותו. שאיכשהו האוזניים שלי היו הדבר שחתך את החוט והוריד את הגיליוטינה של המוות.
אבל לא משנה כמה פעמים ניסיתי לברוח מהצליל הזה, הוא תמיד מצא אותי.
YOU ARE READING
00:00 ומעלה - אימה
Horror*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
