יום ראשון
אני לא ממש בטוח למה אני רושם את זה על דף ולא על המחשב שלי. אני מניח שפשוט שמתי לב כמה זה מוזר. זה לא שאני לא סומך על המחשב שלי... אני פשוט... צריך לעשות סדר במחשבות שלי. אני צריך להוציא את כל הפרטים במקום אובייקטיבי כלשהו, איפשהו אני יודע גם שמה שאני כותב אי אפשר למחוק או... לשנות... לא שזה יקרה. זה פשוט... שהכל כלכך מטושטש, והערפל שעוטף את הזיכרון שלי הופך דברים למוזרים...
מתחיל להרגיש צפוף בדירה הקטנה הזאת. אולי זאת הבעיה. פשוט הייתי צריך לבחור את הדירה הזולה ביותר, היחידה במרתף. חסרת חלונות שגורמת ליום ולילה להיות חסרי משמעות מבחינת זמן. לא הייתי בחוץ כבר כמה ימים כי אני כבר עובד בלי הפסקה על הפרויקט הזה בתכנות. אני מניח שכל מה רציתי לעשות זה רק זה. שעות לשבת ולבהות במסך יכולים לגרום למישהו להרגיש מוזר, אני יודע, אבל אני לא חושב שזה העניין.
אני לא בטוח מתי התחלתי להרגיש כאילו משהו מוזר. אני אפילו לא יכול להגדיר מה זה. אולי פשוט לא דיברתי עם אף אחד הרבה זמן וזה הסיבה שאני מרגיש ככה. אני בדרך כלל מדבר באינטרנט בזמן שאני עושה משהו פשוט או מאט קצב, אבל פשוט אף אחד לא היה מחובר. הצ'אטים שלי לא נענו. הדואר האלקטרוני האחרון שקיבלתי היה חבר שאמר שהוא ידבר איתי כשיחזור מהחנות, זה היה אתמול. הייתי מתקשר מהטלפון שלי, אבל הקליטה נוראית כאן. כן זה בטח זה. אני רק צריך להתקשר למישהו. אני יוצא החוצה.
ובכן, זה לא עבד כל כך טוב. עקצוץ הפחד נעלם, אני מרגיש קצת מגוחך על זה שהתחלתי לפחד בכלל. הסתכלתי במראה לפני שיצאתי, לא גילחתי את הזיפים שגידלתי כבר יומיים. חשבתי שאני פשוט יוצא לשיחת טלפון מהירה. בכל זאת שיניתי את החולצה שלי, כי כבר היה צהריים, ואני שיערתי שאני אתקל בלפחות אדם אחד שאני מכיר. זה לא קרה. הלוואי שהיה קורה.
כשיצאתי פתחתי את הדלת לדירה הקטנה שלי לאט. תחושה קטנה של חשש התעוררה איכשהו בתוכי, מסיבה שלא הצלחתי להסביר. אני האשמתי את זה בזה שלא דיברתי עם אף אחד חוץ ממני במשך יום או יומיים. הצצתי לאורך המסדרון האפור המלוכלך, ונעשה מטושטש קצת מהעובדה שזה מסדרון במרתף. בקצה אחד הייתה דלת מתכת גדולה לחדר הכבשן של הבניין. הוא היה נעול, כמובן. שתי מכונות משקאות משמימות עמדו לידו. קניתי קולה מאחת מהן ביום שעברתי לכאן, אבל תאריך התפוגה עבר לפני שנתיים. אני די בטוח שאף אחד לא יודע שהמכונות האלה אפילו כאן למטה, או שבעלת הבית שלי ידעה ופשוט לא היה לה מספיק אכפת כדי להחליף אותן.
סגרתי את הדלת בשקט, והלכתי לכיוון הקצה השני, מקפיד לא להשמיע קול. אין לי מושג למה בחרתי לעשות את זה, אבל זה היה כיף להשתלט על הדחף המוזר לא לשבור את הזמזום של מכונות השתיה, לפחות עכשיו. הגעתי לחדר המדרגות ועליתי במדרגות אל דלת הכניסה של הבניין. הסתכלתי מבעד לחלון המרובע הקטן של הדלת הכבדה, וקיבלתי את ההלם: זה בהחלט לא היה צהריים. העיר קדרה מעל הרחוב החשוך, והרמזורים בצומת המרוחק הבהיקו בצהוב. עננים עמומים, סגולים ושחורים מאור העיר, היו תלויים מעליהם. שום דבר לא זז, למעט כמה לכלוכים שהתעופפו ברוח. רעדתי, למרות שלא היה לי קר. אולי זאת הרוח בחוץ. יכולתי לשמוע אותה במעורפל מבעד לדלת המתכת הכבדה, וידעתי שזו רוח מיוחדת של שעת לילה מאוחרת, מהסוג שהיה קבוע, קר ושקט, מלבד המוסיקה הקצובה שעשתה כשעברה דרך אינספור עלי עץ בלתי נראים.
YOU ARE READING
00:00 ומעלה - אימה
Horror*אזהרה* ספר זה מכיל קטעים מטרידים, מפחידים, ומעוררי צמרמורת אשר עלולים לגרום לבחילות, התקפי חרדה, סיוטים ודיכאון. הקריאה הינה על אחריותכם בלבד. קריפיפסטות, צ'יסבטים, סיפורי אימה, תאוריות. קרדיט ל- AmoraTheEnchantres על הכריכה הקריפית
