חיי האומללים

פרק 2

"טוב הגיע הזמן לצאת לבית ספר", חשבתי לעצמי בראש. לקחתי את התיק שלי, שמתי אותו על הגב ויצאתי. אני מקווה שהיום יהיה יום טוב..

. התקדמתי אל הבית ספר שלי בית ספר סונהווא ותוך חמש דקות הגעתי. הוא קרוב לביתי ככה שגם אם אני אתחיל בשעה 8 בדיוק אני אצא ב7:55 ואגיע בזמן.

נכנסתי לכיתה שלי כיתה י'א2 וכנראה שהגעתי ראשונה. הורדתי את הכיסא, התיישבתי, שמתי את התיק שלי לידי והוצאתי את הפלאפון שלי כדי להתעדכן קצת, לדעת מה הולך בעולם.

"שלום לך פארק ג'אהיון" שמעתי כשבדיוק הוצאתי את הפלאפון. אוי לא זאת בורה, ידעתי שהיום הזה יהיה גרוע!

"כ..כ..כן?" עניתי לה בלחש עם גימגום. "כ..כ..כן? חחחחחח תראו מזה חברות ג'אהיון חזרה לגמגם" בורה אמרה בזמן שחזרה אחריי מילותיי. "א..אני לא ממ..גממ...אני לא מגמגמת! ותפסיקי להציק לי!"

אמרתי פתאום באומץ עם צרחה שהותירה את בורה ואת החברות שלה להצקות בהלם מוחלט. "יא! את הרמת עליי עכשיו את הקול?! אני חושבת שהמוח שלך התרוקן קצת אחרי החופש הגדול" היא אמרה בעצבנות בזמן שהרימה אותי מחולצתי.

"דיי תעזבי אותי" אמרתי חנוקה מבכי ומזה שהיא הרימה אותי ככה. "אני לא חושבת... בנות? שנראה לה כמה התגעגענו אלייה?😆" היא אמרה בחיוך זדוני.

"כן" הן ענו במהירות והתחילו להרביץ לה. "דיי, זה כואב לי, דיי תפסיקו!" צעקתי בבכי. "מה קורה פה?!" אמר המורה שלי ג'ונגסוק.

"כלום המורה העלנו זכרונות ביחד עם ג'אהיון נכון ג'אהיון? בורה אמרה לי בזמן שהסתכלה עליי במבט מאיים. כ..כ..כן כן העלנו זיכרונות." אמרתי בפחד. "שקרנית." פתאום שמענו מישהו אומר.

הוא ישב כל הזמן הזה בכיתה ולא שמנו לב אליו. מי זה? הוא לא מוכר פה... "צ'אניול אתה יודע מה הלך פה?" אמר ג'ונגסוק. אז זה השם שלו חשבתי לעצמי.. ידעתי שהוא מוכר לי.

"כן" הוא ענה. "אז תתחיל לדבר." הוא אמר בקול עצבני. "איך שהילדה הזאת הגיעה הן התחילו לאיים עלייה וברגע שהיא ענתה להן, הן התחילו להרביץ לה" הוא אמר בפשטות בזמן שהסתכל עליי.

"ל..לא..לא נכון! הוא משקר!" אמרתי בפחד ממה שהן יעשו לי אחרכך. מה הוא מתערב?! חשבתי בכעס. "יאא את קוראת לי שקרן?! אני בא פה לטובתך!" הוא אמר לי בזמן שהסתכל לי בעיניים הפעם בקצת עצבנות. למה הוא מסתכל עליי ככה? חשבתי. "אני לא ביקשתי ממך עזרה!"

אמרתי לו בעצבנות גם כן בזמן שהוא המשיך להסתכל אל תוך עיניי. "כן? אז שימשיכו להתעלל בך!" הוא צעק הסתכל אל תוך עיניי בפעם האחרונה, לקח את התיק שלו ויצא מהכיתה בעצבנות. משום מה מה שהוא אמר גרם לצביטה בלב שלי..."ילדה טובה" לחשה לי בורה ויצאה מהכיתה גם כן ביחד עם חברותיה.

"פארק ג'אהיון" קרא לי ג'ונגסוק. "כן?" עניתי בלחש קצת חוששת. "את בטוחה שהן לא הציקו לך?" הוא אמר בדאגה. "ל..לא! הן לא הציקו לי." עניתי לו מהר בחשש.

"טוב.. אם זה כך לכי שבי במקומך ותתחילי להתארגן לשיעור." הוא אמר לי עם חיוך. "כן המורה" אמרתי לו עם חיוך מזוייף. שוב אני לבד, שוב ההצקות ושוב אותו הפחד. הפחד שוב השתלט עלי.. אני בחיים לא אצליח להשתנות. כנראה שבאמת לא אוכל לשרוד.