חיי האומללים

פרק 4

התבוננתי לאחור ושמתי לב שהן הלכו. רציתי לומר לו להפסיק לרוץ ושהוא יכול לעזוב לי את היד, אבל... לא יכולתי, לא רציתי. כלכך התגעגעתי אליו... אל המגע שלו, אל הגומה שצצה לו בזמן שהוא מחייך... אל הנקודת חן שיש לו האף, שדורשת שינשקו אותה! פשוט לא רציתי. אבל הייתי חייבת, לא רציתי להיזכר בעבר.

"אתה יכול לעצור, הן חזרו למטה." אמרתי לו באי רצון. " אלוהים הלך לי כל האוויר, דרך אגב, למה הן מציקות לך? ואיפה דהג'ונג היונג? וואי בטח שהוא ישמע את זה הוא יפוצץ אותן. הוא עבר בית ספר?" הוא אמר מתנשף לא מפסיק לשאול שאלות.

"1. הן רדפו אחריי כדי להתעלל בי... 2. לא יודעת איפה הוא והוא יפוצץ אותן? חחחח כן מה שתגיד, קודם שיסתכל לכיוון שלי ויגיד לי שלום הפחדן המסריח הזה. ו3. לא אבל הוא לא היה מתנגד שאני יעבור. ואל תשאל אותי יותר שאלות... אני לא אענה."

אמרתי במהירות עם קול עצוב. "מ..מה... מה זאת אומרת? למה את צוחקת?"

הוא אמר מודאג, לא מבין מה קרה. "רואים שלא היית פה 5 שנים אע?" אמרתי לו וגיחכתי. "ההיונג הנחמד שלך שאתה כלכך אוהב... לא האופפה שלי כבר 5 שנים." אמרתי לו עם דמעות בעיניים והוא הסתכל עליי מעוצבן, מודאג. הוא לא ידע את הכל.

"דהג'ונג היונג עשה לך משהו רע?!" הוא שאל בעצבנות. הסתכלתי עליו שבורה ולא עניתי."שאלתי אותך שאלה! הוא עשה לך משהו רע?!" הוא שאל בשנית בצעקה שהבהילה אותי.

"בוא נרד שלא יחזרו לפה שוב ויחפשו אותי." אמרתי, מעבירה את הנושא, מתקדמת אל הדלת. "אל תתחמקי ממה ששאלתי!" הוא אמר מעוצבן בצעקה החזיק חזק בזרוע שלי, ונעל את הדלת.

"מה נראה לך שאתה עושה?! תעזוב לי את היד!" אמרתי מופתעת עוד שנייה בוכה מהכאב  שבידי. "קודם תעני לשאלה שלי!" הוא צעק אוחז בזרוע שלי עוד יותר חזק.

"תעזוב לי את היד ברגע זה!" אמרתי בצרחה. לא האמנתי שהוא יעשה לי דבר כזה... "תעני לי!" הוא אמר בצרחה, מבהיל אותי בשנית. "נו דיי! אתה מכאיב לי!"

צרחתי בבכי, נאנקת בכאב. וברגע שהוא ראה שירדו לי דמעות הוא עזב. "א..אני...אני מצטער ל..לא לא התכוונתי..." הוא אמר מודאג מזה שנפגעתי, מופתע מעצמו שעשה דבר כזה.

"אני שונאת אותכם! אני שונאת את שניכם!" אמרתי בהתחלה בלחש ואז צעקתי את זה. בורחת לכיוון הדלת רק רוצה ללכת כבר הביתה, למיטה שלי. "ג'..ג'אהיון רגע, חכי! תתני לי להסביר!" הוא רץ אחריי תפס בידי בשנית.