"ג'אהיון למה את מתנהגת ככה?" שאל דהג'ונג ברצינות, הוא לא הבין מה התגובה הפתאומית הזאת. "איך ככה?!" היא שאלה גם כן אך בתוקפנות.
"ככה, תוקפת אותנו, למה?" הוא שאל בשנית. "מה עובר עליה..?" הוא חשב לעצמו. "חחחחחח אז איך אתה רוצה שאני אתנהג? אופה אתה מצחיק! אמרו לך את זה פעם?" היא אמרה מתפוצצת מצחוק, מזלזלת בשאלתו.
"ג'אהיון, על מה את כועסת?" שאל צ'אניול.
"אני מכיר אותה.. היא כועסת." הוא חשב לעצמו. "אני הרשתי לך לדבר? אני מכירה אותך בכלל? מר אדון אני עוזב את החברה הכי טובה שלי ככה סתם פתאום ומשאיר אותה בידי אחיה הגדול שיעני ישמור עליה ואז באמצע החיים חוזר אחרי פאקינג 5 שנים! ומשחק את עצמו השומר ראש שלי! מה אתה קובע שאני עצבנית?! אני לא עצבנית!"
היא צרחה בקול רם, שפכה את מה שיושב על ליבה כבר זמן רב. הבהילה את צ'אניול ודהג'ונג. "ג'אהיון..." לחש צ'אניול, נבהל מהתגובה שלה.
"יא פארק ג'אהיון! אני לא מסכים לך לצעוק בצורה כזאת! איך את מדברת? מה עובר עליך?! זה החבר הכי טוב שלך!" צרח דהג'ונג על ג'אהיון עם פרצוף זועף.
"אתה בכלל תסתום! מי אתה שתגיד לי מה לעשות?!" היא צרחה עליו בחזרה. ולאחר שניה... "האאא" היא צעקה בכאב, מהסטירה המפתיעה שדהג'ונג נתן לה.
"היונג!" צרח עליו צ'אניול וישר ניגש לג'אהיון אך ג'אהיון העיפה אותו ממנה במהירות. "את נהיית ילדה חצופה! פעם הבאה תקבלי יותר!" הוא הזהיר אותה.
"אני חצופה? אני? אני נטשתי את אחותי הקטנה שפאקינג ירביצו לה ושיחקתי את עצמי כאילו אני לא מכירה אותה רק בשביל שאהיה מקובלת?! ואני נטשתי את החברה הכי טובה שלי ל5 שנים ככה סתם בלי סיבה?!" היא צעקה בבכי, והותירה את שניהם ללא מילים.
"ועוד אחרכך אתם מצפים שאני אקבל אותכם בזרועות פתוחות, ואומר לכם תודה רבה שהצלתם אותי, שני אבירים שלי! אחרי ששניכם נטשתם אותי? כן? זה מה שאתם מצפים שאני אעשה?!" היא שאלה ברצינות.
"ג'אהיון.. אסור לך להתרגז הלחץ דם שלך יעלה!!" צעק צ'אניול לג'אהיון. "אופה, זה מה שאתה מצ.." היא לחשה לדהג'ונג ניסתה לומר את המשפט האחרון והתעלפה.
"ג'אהיון, ג'אהיון תתעוררי! היונג היא מפרכסת לך תזעיק עזרה!" צעק צ'אניול לדהג'ונג שעמד שם בהלם, מתבונן, לא מחזיר תשובה. "היונג היא תמות!" הוא צעק בשנית, ודהג'ונג יצא מההלם שלו וישר רץ לקרוא לרופא.
בתוך כמה שניות דהג'ונג הצליח למצוא את הרופא, ושניהם רצו מהר לחדרה. הרופא נכנס במהירות לחדר, הוציא את צ'אניול ורץ מהר לטפל בג'אהיון.
לאחר כמה דקות הרופא יצא מחדרה ושאל "איך היא הגיעה למצב הזה?! היא מפוחדת!"
"אני..זה..אני..." דהג'ונג ניסה לומר משהו אך ללא הצלחה.
*פלאשבאקים*
"מה פתאום אכפת לך מאחותך הקטנה?!"
"כואב לי.."
"הייתי זקוקה לעזרה שלך..."
"מה אתה עושה פה?"
"איך רואים שאתה אח שלי."
"אני נטשתי את אחותי הקטנה שפאקינג ירביצו לה ושיחקתי את עצמי כאילו אני לא מכירה אותה רק בשביל שאהיה מקובלת?!"
"אופה... אתה אוהב אותי?"
*סוף פלאשבאקים*
הרופא איבד את סבלנתו "טוב אני לא יודע מי מו ומה, אבל אני רוצה שתניחו לה! היא צריכה לנוח, תחזרו מחר בצהריים."
הוא אמר לצ'אניול ודהג'ונג, והם עשו כדבריו.
שניהם התחילו ללכת עד שפתאום, צ'אניול נעצר. "לא, אני לא יכול. אני אשאר לצידה!" הוא אמר בקול רם.
"צ'אניול, אי אפשר..." דהג'ונג לחש לו, גמור מבכי. "אני מצטער היונג, אני לא הולך לתת לה להיות שוב לבד." הוא אמר במהירות ולאחר שניה רץ מהר לחדרה של ג'אהיון.
ראה איך היא שוכבת שם פצועה...
"ג'אהיון, אני מצטער... אבל אני לא אעוף כמו שביקשת, אני פה לשמור עלייך." הוא לחש לה באוזן, נתן לה נשיקה במצח, ולאחר שניה התיישב והתבונן בה כל הלילה.
YOU ARE READING
חיי האומללים
Fanfiction"ג'אהיון בואי נעשה הסכם." צ'אניול אמר לה והיא המהמה. "איזה הסכם?" היא שאלה אותו עם הקול המתוק שלה והוא חייך. "שלא משנה מתי ואיפה, תמיד נגן אחד על השניה." הוא אמר לה והיא נלחצה מעט. "מה התחלת לדבר כמו מבוגרים." היא אמרה לו עם גיחוך והוא התבונן בה במב...
