"מה אתה רוצה שאני אספר לך? מה?! אם הוא עשה לי משהו רע? הוא עשה! נו ו...? מה אתה יכול לעשות עם זה?!" אמרתי בצעקה, מסתכלת אל תוך העיניים שלו.
"תעשה לי טובה ותחזור למקום שבוא נטשת אותי וזהו!" צעקתי וירדו לי דמעות, כבר לא יכולה להחזיק אותן.
"בלתי אפשרי" הוא אמר, הסתכל עליי בהלם מחזיק בראשו, לא מאמין למה ששמע הרגע,
לא מוכן לקבל את זה. מביט אל תוך עיניי עם ניצוץ בעיניו, כששמע שאמרתי שהוא נטש אותי.
"קיבלת את מה שרצית, עכשיו תשחרר אותי." לחשתי לו, מותשת, רק רוצה להגיע הביתה מהר, ללכת לישון, ולא להתעורר לעולם.
ברגע שהוא עזב לי את היד, הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה ויצאתי אל המדרגות. ירדתי במדרגות ומשם המשכתי אל המסדרון, שם חיכו לי בורה וקייט.
"נו תראו מי החליטה לצוץ." הכריזה בורה מסתכלת עליי ואני עלייה. "אז מה... את באה לפה הרבה?😉" אמרה קייט, ובורה לא הפסיקה לצחוק, ממה שאמרה.
"מצחיק" אמרתי וגיחכתי, עם פנים ציניות. "עכשיו תתנו לי לעבור, אני רוצה להגיע הביתה." אמרתי, בלי כוחות.
"אוווו איזה חמודה, היא רוצה הביתה, הילדה הקטנה והחמודה רוצה הביתה, חחח לא נראלי שאת, תגיעי הביתה, בזמן הקרוב" אמרה לי בורה בקול מאיים, וצחקה בזדוניות. "מ..מה...מה זאת אומרת?"
אמרתי מבולבלת, לא מבינה למה היא התכוונה. "שהרבה, הולכים לבקר אותך, בבית חולים!" אמרה קייט במהירות ושנייה לאחר מכן, דקרה אותי בבטן.
"אההה" צעקתי בכאב. "מגיע לך. תלמדי, לפעם הבאה, לא לברוח, כשקוראים לך!" היא לחשה לי באוזן, בעטה בי וברחה משם. התמוטטתי על הריצפה, מחזיקה בבטן, נאנקת מכאבים."דה..דהג'ונג..." קראתי לו.
"דה..דהג'ונג אופפה..." צעקתי בכאב. "תעזור לי..." לחשתי והתחילו לרדת לי דמעות. "דהג'ונג אופפה..." לחשתי בשנית, הפעם משתעלת, מתקשה לינשום, הרגשתי משותקת, והבן אדם היחיד שרציתי לראות, זה אותו, את אחי הגדול, לקרוא לו לעזרה, שיחבק אותי, ירגיע אותי ויאמר לי שהכל יהיה בסדר, אני זקוקה לו.
"ג'אהיון!" צעק דהג'ונג, ורץ לכיווני, כשראה אותי, שוכבת על הריצפה, ומסביבי שלולית של דם. "דהג'ונג אופפה.." לחשתי לו בכאב, מחייכת, כי אני רואה אותו. "ג'אהיון, מי עשה לך את זה?! הא?! מי עשה לך את זה?!"
הוא צעק בבכי, שבור מלראות את אחותו הקטנה במצב כזה. "הצילו! תעזרו לי!" הוא צעק בשנית, נואש לעזרה, מפחד לאבד את אחותו הקטנה.
"ג'אהיון אני מתחנן אל תרדמי. מממ? אסור לך להירדם! תחשבי על אופפה, תחשבי על כמה שהוא אוהב אותך, מממ?" הוא לחש לי בבכי, עדיין מחכה לעזרה, מנסה להשאיר אותי ערה, כמה שהוא רק יכול.
"אופפה... אתה אוהב אותי?" לחשתי, שמחה לשמוע את זה, מחייכת עם כאב, לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר.
"אופפה מאוד אוהב אותך! ג'אהיון אני מתחנן אל תרדמי!" הוא צעק, מנסה להעיר אותי בכך שנתן לי כמה סטירות בלחי. "כואב לי..." לחשתי לו ועיניי נעצמו.
"לא! לא! לא! ג'אהיון, תפקחי את העיניים!" הוא צעק בייאוש, לא מפסיק לבכות. "ג'אהיון!" צעק צ'אניול, רץ, כשראה את דהג'ונג, מחזיק אותה בידיו ומסביבם, שלולית של דם.
YOU ARE READING
חיי האומללים
Fanfiction"ג'אהיון בואי נעשה הסכם." צ'אניול אמר לה והיא המהמה. "איזה הסכם?" היא שאלה אותו עם הקול המתוק שלה והוא חייך. "שלא משנה מתי ואיפה, תמיד נגן אחד על השניה." הוא אמר לה והיא נלחצה מעט. "מה התחלת לדבר כמו מבוגרים." היא אמרה לו עם גיחוך והוא התבונן בה במב...
