זאבים ביער

פרק 1

פרק 1

החיים שלי מתחלקים לשניים: הלפני והאחרי. בחלק הראשון, הייתי ילדה רגילה עם אמא אוהבת ואבא שתמיד היה קבור בעבודה, אבל ידע למצוא את הרגעים הקטנים של החסד בינינו. הזיכרונות משם מטושטשים, כמו סרט ישן שדהה בשמש. זה נגמר כשהייתי בת שלוש, ביום שבו תאונת הדרכים לקחה אותה ממני והשאירה אותנו לבד. החלק השני התחיל כשהייתי בת שמונה. אבא נעלם. פשוט התאדה מעל פני האדמה. המשטרה חיפשה, שאלה שאלות, הפכה כל אבן ביער ובבית, אבל בסוף הרימה ידיים וקבעה את מותו. בלי גופה, בלי קבר, בלי תשובות. רק חור ענק שנשאר פעור בלב שלי, ותעלומה שלא נפתרה מעולם.

המשפחה המורחבת שלי מעולם לא ממש חיבבה אותי, ואבא ידע את זה. הוא היה אדם מחושב, ולא לקח סיכונים כשזה נגע לעתיד שלי. הוא השאיר מכתב מפורט לחבר הילדות הכי טוב שלו, וביקש ממנו לדאוג לי כאילו הייתי בתו שלו. כך מצאתי את עצמי, ילדה קטנה ומפוחדת עם מזוודה אחת, עוברת לגור עם משפחת בריינאר.

הבית שלהם לא דומה לשום דבר שהכרתי. אחוזה עצומה, בנויה מעץ כהה ואבן, שמבודדת בלב היער ומוקפת עצים עתיקים וצפופים שמסתירים את העולם החיצוני. יש משהו ביער הזה שמרגיש חי, כאילו הוא נושם יחד עם הבית. ליד הבית יש אגם קטן וצלול, המקום האהוב עליי לשחייה בקיץ. שם, בין המים הקרירים לשקט המוחלט של הטבע, אני מצליחה לברוח מהמחשבות ולמצוא קצת שקט.

"קווין, חכה לי!" צעקתי, הקול שלי מהדהד בחלל הכניסה הגדול בעודי מדלגת במורד המדרגות הרחבות. התיק שלי נחבט בגבי בקצב הריצה, וכמעט מעדתי על השטיח הפרסי במסדרון. "נו, קדימה, לולה! תזיזי את עצמך כבר, אני אאחר בגללך!" הקול של קווין הגיע מבחוץ, עמוק וחסר סבלנות כתמיד. היה משהו בקול שלו שגרם אפילו לציפורים על העצים להשתתק לרגע.

יצאתי החוצה אל האוויר הקריר והלח של הבוקר. הערפל של הבוקר עדיין ריחף נמוך מעל הדשא. קווין כבר ישב במושב הנהג של הג'יפ השחור והאימתני שלו, מתופף באצבעותיו על ההגה בעצבים. השרירים בזרועותיו נמתחו מתחת לחולצה הקצרה, למרות הקור. מייק ישב לידו, רגוע הרבה יותר, הראש שלו כבר בתוך ספר כלשהו. "השעה רק שבע ושלושים וחמש בבוקר, קווין. איך בדיוק תאחר?" שאל מייק בשעשוע מבלי להרים את מבטו, מוציא זוג משקפי שמש כהים מתא הכפפות ומרכיב אותם בנונשלנטיות. קרני השמש הבליטו את קו הלסת החד שלו, והוא נראה כמו דוגמן שיצא כרגע מקטלוג, אדיש לחלוטין ללחץ של אחיו.

רצתי למכונית, פתחתי את הדלת האחורית ונזרקתי פנימה, מתנשפת קלות. הריח בתוך הג'יפ היה תערובת משכרת של עור, מנטה וריח גברי ומיוחד ששייך רק להם - משהו שמזכיר יער אחרי הגשם. "בוקר טוב גם לך, נסיכה," מייק חייך אליי דרך המראה האחורית, חיוך קטן כזה שחושף גומת חן אחת בצד שמאל וגורם ללב שלי להחסיר פעימה לרגע, למרות שאני רגילה אליו כבר שנים. "בוקר," מלמלתי וסגרתי את הדלת, מנסה לסדר את השיער שלי שהתבלגן בריצה והרגיש כמו קן ציפורים. הסתכלתי עליהם לרגע, בוחנת את העורף שלהם מהמושב האחורי. האחים בריינאר. קווין, הקפטן של נבחרת הפוטבול, עם השיער השטני והעיניים הירוקות-כהות שלו שתמיד נראות כאילו הן בוחנות אותך, מחפשות חולשה או אתגר. הוא תחרותי, חסר מנוחה, ותמיד חייב להיות בתנועה. ומייק, השקט והמחושב מבין השניים. עם השיער החום הקצוץ והעיניים הכחולות הכהות שלו, הוא היה השילוב המוזר והמושלם של ספורטאי מצטיין וגאון מדעים. ויש גם את ג'ייקוב, האח הגדול והמגונן, אבל הוא כבר סיפור אחר לגמרי, והנוכחות שלו בבית תמיד מורגשת גם כשהוא לא נמצא.