זאבים ביער

פרק 29

פרק 29

הולי ולולה צעדו על הכביש הראשי, האספלט השחור נמתח לפניהן כמו נחש דומם תחת אור פנסי הרחוב המהבהבים. הכביש היה ריק ממכוניות, והשקט היה כבד, כמעט לא טבעי. "משהו לא בסדר," קסנדרה לחשה בראשי, הקול שלה דרוך ומתוח. "תיזהרי, לולה. האוויר כאן... סמיך מדי." הנהנתי לעצמי, החושים שלי מתחדדים. כל הדרך לבית של הולי סרקתי את הצללים, קופצת מכל רשרוש של עלה או קול של חתול רחוב. כשעמדנו מול הבית של הולי, חיכיתי עד שהיא נכנסה פנימה, נעלה את הדלת ונופפה לי מהחלון. נופפתי בחזרה, מחייכת חיוך מרגיע שאני לא באמת מרגישה, והסתובבתי לעבר היער.

נכנסתי בין העצים. החושך היה מוחלט, רק אור הירח חדר מבעד לצמרות הצפופות. "אני חושבת שכדאי שנחביא את הריח שלנו," קסנדרה אמרה, הטון שלה לא השאיר מקום לוויכוח. "עד שנגיע הביתה. יש כאן מישהו... או משהו." "אוקיי," הסכמתי בלב דופק. ריכזתי את האנרגיה שלי פנימה, מסווה את הריח הייחודי שלי, והתחלתי ללכת מהר יותר. פתאום, צללית כהה חלפה בזווית העין שלי. הסתובבתי בחדות. לא היה שם כלום. המשכתי ללכת, והצללית חזרה. היא נעלמה והופיעה שוב, משחקת איתי. הפחד התחיל לזחול במעלה הגב שלי. "לולה, את חייבת להפסיק לפחד," קסנדרה נזפה בי, אבל הרגשתי שגם היא לחוצה. "הפחד שלך משדר אותות מצוקה. את מלחיצה אותי." "אני מצטערת!" חשבתי לה בחזרה, הרגליים שלי רועדות. "אבל זה לא שאני יכולה לשלוט בזה! יש פה משהו!"

"תני לי," קסנדרה אמרה. הרגשתי את השינוי המוכר. העיניים שלי צרבו והפכו לסגול בוהק. העולם הואר בחדות. השרירים שלי התמלאו בכוח עתיק. קסנדרה לקחה פיקוד ופתחה בריצה מטורפת. העצים הפכו לכתמים מטושטשים. הרוח שרקה באוזנינו. בזווית העין, ראיתי את הצללית רודפת אחרינו. היא הייתה מהירה, כמעט כמוני. היא לא הייתה אנושית. הגברנו מהירות. הגבול של הטריטוריה התקרב. יכולתי להרגיש את ההגנות המאגיות של הבית באוויר. בשנייה שחצינו את קו העצים ונכנסנו לשטח האחוזה, הצללית נעצרה בבת אחת ונעלמה אל תוך הלילה, כאילו נתקלה בקיר בלתי נראה. "הצלחנו," קסנדרה אמרה בסיפוק ושחררה את השליטה. "וואו," נשמתי לרווחה, אבל הגוף שלי עדיין היה בתנופה של הריצה המהירה. לא שמתי לב לאן אני רצה. הדשא נגמר. הרגל שלי דרכה על שפת הבריכה החלקלקה. "שיט!" צעקתי. איבדתי שיווי משקל ונפלתי למים בקול ספלאש אדיר.

המים הקרים עטפו אותי, בולמים את הנפילה. העיניים הסגולות חזרו לכחול-ירוק הרגיל שלי. התחלתי לשחות למעלה, וברגע שהראש שלי פרץ את פני המים, לקחתי נשימה עמוקה וירקתי מים. שמעתי צחקוקים. ניגבתי את המים מהעיניים וראיתי את טייגר עומד על שפת הבריכה, ידיו בכיסים, משועשע עד דמעות. "למה רצת לשם?" הוא שאל, צוחק שוב. "עד כדי כך חם לך שהיית חייבת להצטנן?" הסמקתי עד שורשי השיער הרטוב. מיהרתי לצאת מהמים, הבגדים שלי ספוגים וכבדים, נצמדים לגוף בצורה לא מחמיאה (או מחמיאה מדי, תלוי את מי שואלים). הרוח הקרה הקפיאה אותי. רצתי לכיוון הבית, משאירה שלוליות אחריי. "לא שמתי לב..." מלמלתי לטייגר כשהוא הלך אחריי, עדיין מחייך.