זאבים ביער

פרק 5

פרק 5

הולי פתחה את הדלת הכבדה של הווילה, ונחשול של מוזיקה רועשת ואדים דחוסים של אלכוהול וזיעה היכה בפניי. נכנסנו פנימה. הבית היה מלא עד אפס מקום בטיפוסים שאני בדרך כלל משתדלת להימנע מהם במסדרונות בית הספר - הספורטאים הנפוחים, המעודדות המזויפות, וכל מי שחושב שהוא מתנת האל לאנושות. אפילו ראיתי את מקנזי בזווית העין, שולטת ברחבת הריקודים עם כתר פלסטיק מוגזם על הראש. אוחחח. הסתכלתי עליה ומזל שהיא לא קלטה אותי. אין לי כוח לשטויות שלה ולכל הדרמות הערב. אני פה בשביל לנקות את הראש, לא להתלכלך בבוץ שלה. תפסתי את הולי ביד והובלתי אותה הצידה, הרחק ממקנזי, מחפשת פינה שקטה יותר.

פתאום הרגשתי צמרמורת קרה עוברת לי בגב, תחושה של מבט שננעץ בי. לפני שהספקתי להסתובב, זוג ידיים הקיף את מותניי מאחור. קפצתי בבהלה. "היי," קול מוכר לחש באוזני. רן. הוא סובב אותי אליו וחיבק אותי. קפאתי. זה היה חיבוק קצת ארוך מדי, קצת הדוק מדי. הולי, שקלטה את המצב (או חשבה שקלטה), חייכה חיוך רחב. "אני הולכת לשתות משהו," היא הכריזה וקרצה לי. סימנתי לה עם היד להישאר, העיניים שלי מתחננות, אבל היא כבר נבלעה בתוך ההמון, משאירה אותי לבד עם רן.

רן הפסיק לחבק אותי, אבל לא עזב את ידי. החיוך שלו היה קצת מעורפל, העיניים מזוגגות קלות. "אני שמח שבאת, לולה," הוא אמר, קולו נמוך. "בואי אחריי, יש יותר מדי רעש פה." הוא משך אותי החוצה, דרך דלתות הזכוכית הגדולות, אל אזור הבריכה המואר באורות כחולים רכים. "תורידי נעליים," הוא הורה בחיוך והתיישב על שפת הבריכה, חולץ את נעליו. ראיתי את מקנזי יוצאת גם היא החוצה מהצד השני. היא קלטה אותי עם רן. במקום להתעצבן או לצעוק, היא פשוט נעמדה שם, הסתכלה עליי וחייכה חיוך שטני ומוזר, ואז נשענה על עמוד וצפתה בנו. זה היה מטריד יותר מכל צעקה.

התיישבתי ליד רן, טובלת את הרגליים במים הקרירים. המים הרגישו נעים בניגוד ללחות של המסיבה. "אז מה את חושבת על המסיבה?" הוא שאל, זז קצת יותר קרוב אליי על שפת הבריכה. הברך שלו נגעה בשלי. "אני לא חובבת מסיבות גדולה..." עניתי, מנסה להתרחק קצת בצורה מנומסת. "אבל היא נראית לי בסדר. מושקעת." "כן, כולם נהנים," הוא מלמל, מתעלם מהרמז שלי. הוא התקרב עוד יותר, היד שלו "בטעות" החליקה על הירך שלי. הוא הרים את ידו ונגע ברכות בפניי, מסיט קווצת שיער. הלב שלי דפק, אבל לא מהתרגשות כמו שחשבתי. משהו בבטן שלי אותת שמשהו לא בסדר. הוא עצם את עיניו והתכונן לנשק אותי. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. רן אשניקוביץ', מלך השכבה. אבל פתאום, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הריח של יער וגשם. הנשיקות של האחים בריינאר צרבו את זכרוני והסיטו אותי ממנו לחלוטין. בכל זאת, עצמתי את עיניי ורכנתי קדימה. אולי זה מה שישכיח ממני אותם.

לפני שהשפתיים שלנו נגעו, קול צורמני חתך את האוויר. "אז רן..." מקנזי הופיעה משום מקום, מתיישבת ברווח הצר בינינו ודוחקת אותי הצידה. "חשבתי שאולי תראה לי את הבית שלך. את החדרים למעלה." היא נצמדה אליו, מחבקת את זרועו, החזה שלה נלחץ אליו במופגן. רן פקח עיניים, נראה יותר מוטרד ממוקסם. הוא השתחרר מאחיזתה בתנועה חדה. "מקנזי, היית כאן אלף פעם. את מכירה את הבית יותר טוב ממני. ואם את עדיין רוצה לראות אותו - לכי תראי אותו לבד." מקנזי הייתה בשוק. הפה שלה נפער. היא מעולם לא שמעה "לא", בטח שלא בפרהסיה. הפנים שלה האדימו מכעס והשפלה. היא נעמדה בזעם, העקבים שלה מחליקים על הרצפה הרטובה... ופשוט נפלה אחורה לתוך הבריכה בספלאש אדיר. כל האנשים מסביב השתתקו לרגע, ואז פרצו בצחוק רועם. המסקרה שלה נמרחה, השיער המושלם הפך לסמרטוט רטוב. לא יכולתי להתאפק וצחקקתי. קארמה היא באמת כלבה נהדרת.