זאבים ביער

פרק 9

פרק 9

נשמתי בכבדות, מרגישה את האוויר הקר נכנס לריאותיי. הגב שלי נח על מצע רך של אדמה ועשב. פחדתי לפתוח את עיניי. הרחתי ריח חזק ומתוק של פרחים שלא הכרתי, ריח משכר וכבד. הכל היה שחור, אבל לפתע, מתוך האפלה, התחלתי לראות הבזקים של אדום בוהק דרך העפעפיים העצומים. פקחתי את עיניי בבת אחת. מולי, בשמיים כחולים להכאיב, עמדה שמש רחוקה ובוהקת שסינוורה אותי. הנפתי את ידיי והסתרתי את השמש מעיניי, ממצמצת כדי להתרגל לאור. התיישבתי והסתכלתי סביבי. הייתי בקרחת יער יפהפייה, מכוסה בפרחים ורודים ועדינים שנראו כמו עננים קטנים על הקרקע. קמתי מהאדמה, מנערת את הבגדים הלבנים שלפתע לבשתי (מתי החלפתי בגדים?), והתיישרתי. מאחוריי עמד עץ עצום, עתיק ומפותל, הענפים שלו כבדים מפרחים ורודים שזהרו באור השמש המוזרה. לפתע, פרח אחד ניתק מהעץ ונפל באיטיות. כשהוא נגע באדמה, הוא לא סתם נח עליה; הוא השתרש מיד ויצר שיח פרחים קטן וחדש תוך שניות. "מוזר..." לחשתי לעצמי, המומה.

לפתע שמעתי קול צלול ומהדהד, כאילו הגיע מכל כיוון ומשום מקום בו זמנית: "אמרתי לך שהיא תבוא, וויט." הסתובבתי מהר לכל הכיוונים, הלב שלי דופק. נצמדתי בגבי לגזע העץ העצום, מחפשת הגנה. "מי זה?" שאלתי בקול חזק, מנסה להסתיר את הרעד. לפתע, ינשוף לבן וגדול עף לעברי בצלילה חרישית. התכופפתי בבהלה, והוא חלף מעל ראשי במשק כנפיים רך. "תמיד מה שאת אומרת קורה, הוול," שמעתי קול נשי עונה, רך ומסתורי. לפתע, אישה יצאה מהצד השני של העץ. היא הייתה יפהפייה ומפחידה כאחד. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה ומלאת תחרה עתיקה, מחוברת לברדס רחב שהסתיר את פניה. הינשוף הלבן נחת על ידה המושטת, נועץ בי עיניים גדולות וחכמות. האישה הורידה את הברדס לאט. העיניים הצהובות שלה ניצצו באור לא טבעי, והשיער הלבן והגלי שלה גלש עד מותניה כמו מפל של אור ירח. לקחתי צעד אחורה, מתרחקת מהעץ ומהם. "מי אתן?" "היא מפחדת," אמר הינשוף. כן, הינשוף דיבר. המקור שלו לא זז, אבל הקול היה ברור בראשי. "היא צריכה לפחד," אמרה האישה, וויט, ועצרה במקומה. היא הרימה את ידה השנייה וליטפה את נוצות הינשוף.

"למה שאני אפחד מכם?" שאלתי, מזדקפת. "אוו, לא מאיתנו את צריכה לפחד, ילדה," אמר הינשוף, הוול. פערתי את פי בתדהמה ומיהרתי לסגור אותו. לקחתי עוד צעד אחורה. האישה והינשוף התקדמו צעד אחד, מסונכרנות בצורה מושלמת. "ממי אני צריכה לפחד?" שאלתי. "ממי שיבוא אלייך..." אמרה האישה, הקול שלה מלא אזהרה. "מי בא אליי?" "כמה אנשי הזאב..." אמר הינשוף. "ויצורים מיסטיים למיניהם," השלימה האישה. "הם באים בשבילך..." אמר הינשוף. "למה הם באים בשבילי?" שאלתי, הסקרנות גוברת על הפחד. "כי הם רוצים אותך..." אמרה האישה. "למה?" שאלתי והתקרבתי צעד לכיוונם בלי לשים לב. "את הרבה יותר מיוחדת ממה שאת חושבת," אמר הינשוף, מטה את ראשו הצידה. "במה אני מיוחדת בדיוק?" שאלתי בתסכול. אני סתם לולה. יתומה שחיה עם משפחת זאבים, זאבה בעצמי שאפילו לא מצליחה לשנות צורה. לפתע, להקה של ציפורים לבנות החלה לצאת מתוך גזע העץ, כאילו הוא היה שער לעולם אחר. האישה הפנתה את מבטה לעץ, ואז חזרה להביט בי. "את לא תוהה למה את מבריאה כל כך מהר מפציעות?" שאלה האישה וחייכה חיוך מסתורי. היא התקרבה לכיווני והחלה להקיף אותי במעגלים איטיים. הינשוף המריא מידה והחל להקיף אותי בכיוון הנגדי. הייתי לכודה במעגל שלהן. "למה דברים משונים קורים לך לאחרונה?" שאל הינשוף מלמעלה. "למה את חולמת על ההורים שלך?" שאלה האישה מאחוריי. הסתובבתי אליה בחדות. "למה? תגידו לי!" רעש הציפורים גבר. הן מילאו את השמיים, טסות במעגלים סביבנו, יוצרות מערבולת של נוצות לבנות ורוח. היה נדמה שאין להן סוף. "למה עכשיו האנשים שקרובים לך מראים לך שהם מאוהבים בך?" לחש הינשוף באוזני. "למה? תגידו לי כבר!" צעקתי. האישה עצרה מולי. הינשוף נחת על כתפה. הציפורים החלו לסגור עלינו, הקיר הלבן שלהן מתהדק. האישה צעדה לאחור. לפתע, הציפורים פינו לה דרך, יוצרות חור במעגל מאחוריה. "את כל כך מיוחדת..." היא אמרה בקול שהלך והתרחק. "אתן מייאשות אותי! למה אתן לא עונות?!" צעקתי ורצתי אליה. "בסופו של דבר, את כבר תגלי," אמר הינשוף. "אנחנו עוד ניפגש..." אמרה האישה. היא צעדה אחורה, עברה את חומת הציפורים, והחור נסגר אחריה. "רגע!" צעקתי. הציפורים סגרו עלי. המעגל התהדק. הרגשתי את הכנפיים שלהן נוגעות בי, חונקות אותי. האוויר נגמר. לא יכולתי לנשום. החושך ירד. התעלפתי.