זאבים ביער

פרק 26

פרק 26

נקודת מבטה של לולה:

הכל היה שקט ורך, כמו ענן של צמר גפן. בתוך השלווה הזו, קול מוכר הדהד בראשי, צלול ועתיק אך מלא חיבה. "לולה," קסנדרה לחשה בתודעתי. "את צריכה להתעורר, יקירה. כבר ישנת מספיק. העולם מחכה לך." העפעפיים שלי הרגישו כבדים, כאילו משקולות קטנות הוצמדו אליהם. פקחתי אותם לאט, ממצמצת מול קרני השמש החמימות שחדרו דרך הווילונות וריצדו על השטיח. החדר שלי נראה אותו הדבר, אבל האווירה הייתה שונה. היא הייתה... רגועה. הדבר הראשון שראיתי היה את אבא שלי, רובן. הוא ישב על הכורסה לצד מיטתי, מרפקיו נשענים על ברכיו, ומביט בי. הוא נראה עייף, קמטים חדשים עיטרו את מצחו, אבל העיניים הכחולים שלו זהרו באושר טהור שלא ראיתי שם שנים. חיוך גדול, בלתי נשלט, התפשט על פניי. "אני כל כך שמחה שאתה בסדר," לחשתי, הקול שלי צרוד משינה. כשהוא הבחין שעיניי פקוחות, פניו אורו. הוא זינק מהכורסה והתיישב על קצה המיטה, רוכן לעברי. הוא אחז בפניי בשתי ידיו הגדולות והחמות והחל לנשק אותי אינספור פעמים - במצח, בלחיים, באף, בסנטר. "הילדה שלי! אוי, תינוקת שלי!" הוא מלמל בין נשיקה לנשיקה, הקול שלו נשבר מהתרגשות. הרגשתי רטיבות חמה על לחיי והבנתי שאלו הדמעות שלו. התיישבתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מחבקת אותו בכל הכוח שנשאר בי. הריח שלו - תערובת של יער, עץ ישן ואבא - הציף אותי בזיכרונות. נשברתי. הבכי פרץ ממני, משחרר את כל המתח, הפחד והאשמה שהחזקתי בבטן כל הזמן הזה. "אני כל כך מצטערת שעשיתי לך את זה, אבא!" יבבתי לתוך חולצתו.

"בגללי היית כלוא שם... בגללי סבלת כל השנים האלו." הוא השתחרר בעדינות מאחיזתי, אך השאיר את ידיו על כתפיי, מביט עמוק לתוך עיניי. הוא ניגב את דמעותיי באגודליו המחוספסים. "זאת לא הייתה אשמתך, לולי," הוא אמר בטון רועד אך תקיף, נאבק לא להתפרק שוב מולי. "את היית ילדה קטנה. לא ידעת מה יהיו התוצאות! עשית מה שחשבת לנכון כדי להגן עליי." "האמת ש... אנחנו ידענו," הקול של קסנדרה הדהד בראשי, מלא חרטה ועצב עתיק. "האינסטינקט ידע." הרכנתי את ראשי מטה, לא מסוגלת להביט בו. "אני ידעתי... לפחות חלק ממני ידע... מה יקרה בסוף," לחשתי, מודה באמת הכואבת. הרמתי את עיניי בחשש, מצפה לראות כעס. אבל הוא רק חייך חיוך מתוק, מלא חמלה. "זה לא משנה לי אם ידעת או לא..." הוא התחיל. ניסיתי להשחיל מילה, למחות, אך הוא הניח אצבע על שפתיי ועצר אותי. "ששש... תקשיבי לי. בכל מקרה, את עשית את הדבר הטוב והנכון ביותר שיכולת לעשות באותו הרגע! הצלת אותי מסקליאס. הצלת את כולנו." הוא נשען לאחור, וענן של עצב כיסה את פניו לרגע. "חבל..." הוא בלע את רוקו, הגרוגרת שלו עולה ויורדת. "רק חבל שלא היינו יחד עם אמא שלך קודם... ואז... אז אולי היא הייתה עדיין חיה." הלב שלי נצבט. הגעגוע לאמא שלא הכרתי, והכאב בעיניו של אבא, היו כבדים מנשוא. שתקנו יחד, חולקים את האבל השקט.