זאבים ביער

פרק 21

פרק 21

לולה ומולי ישבו מכורבלות בפינה החשוכה של הצינוק. קרן שמש בודדה ודקה חדרה מבעד לסדק בתקרה, מאירה חלקיקי אבק מרקדים ומעניקה אשליה שברירית של תקווה. "לא הייתן צריכות לעשות את זה," אמר קול נשי מהצללים. הקול לא היה מוכר, רך אך טעון באזהרה, והוא הדהד בין קירות האבן הקרים. "מה לא היינו צריכות לעשות?" מולי שאלה מיד, דרוכה כמו קפיץ, ולוחצת את ידה של לולה בחוזקה. "לא הייתן צריכות להפריע בתוכניות של דיינה," ענה הקול. לפתע, הרצפה התעוררה לחיים. נחלי לבה דקים החלו לזרום מבין המרצפות, מאירים את החדר באור אדמדם ומבשר רעות. מול מולי, הלבה התלכדה ויצרה שתי עיניים בוערות ומאורכות. עיניים של נחש. הלבה המשיכה לזרום ולהתעצב, עד שיצרה צורה של נחש ענק וזוהר שהקיף אותן במעגל לוהט. החום היה מעיק. מתוך הצללים שמעבר למעגל האש, יצאה אישה. היא הייתה יפהפייה בדרך פראית. שיערה היה אדמוני, גלי וארוך מאוד, מגיע עד ירכיה כמו גלימה של אש. עיניה היו כחולות ועמוקות, בולטות בניגוד לשיערה.

היא נשכה את שפתה התחתונה בחיוך מהוסס. "סנייק," היא לחשה והתקרבה לראש הנחש הלוהט. הנחש, סנייק, הניח את ראשו הגדול על כתפה בחיבה, כאילו היה חיית מחמד, והיא ליטפה את קשקשיו הבוערים בלי להיכוות. "אין לכן מושג מה היה הולך לקרות אם..." היא התחילה להגיד, אבל נעצרה בחטף. סימן אדום וזוהר, בצורת חבל דק, הופיע על צווארה הלבן. הוא התהדק וחנק את המילים בגרונה. היא אחזה בצווארה, פניה מתעוותות לרגע בכאב. לולה הביטה בה בתדהמה. "למה... למה הסימן הזה ממשיך להופיע?" האישה הסתכלה עליה בעיניים עצובות. "זה כישוף הסתרת סוד... אני צודקת?" מולי שאלה, בוחנת את האישה במבט חודר. האישה הנהנה לאט. סנייק זחל סביב רגליה, מגן עליה. "למה יש לכן את זה?" לולה שאלה, מנסה להבין. "מי עשה לכן את זה?" "היא לא יכולה להגיד לך..." מולי ענתה במקומה, הקול שלה מלא ידע עתיק.

"הכישוף הזה לא מתיר להן לספר את הסוד או את האמת, אלא אם כן הסוד כבר לא מסכן את המטרה שלשמה הכישוף הוטל מלכתחילה..." האישה הביטה במולי בסקרנות מהולה בהערכה. "ואיך את יודעת את זה?" "יותר חשוב..." מולי התעלמה מהשאלה, "איזה סוד אתן מנסות להסתיר? ומי את בדיוק?" לולה הצטרפה: "מה אתן רוצות? את ודיינה?" "אני?" האישה חייכה חיוך מתוק ומסתורי. "אני אליינה... אחותה של דיינה. ואני לא יכולה לספר לך מה אנחנו רוצות ממך, לולה. אבל בינתיים, לטובתך האישית ולטובת כולם כאן... עדיף שתישארו פה בשקט." היא חייכה שוב, אבל העיניים שלה נשארו עצובות. "שיהיה לכן ערב טוב." היא נופפה לשלום והסתובבה. סנייק החליק אחריה, הלבה דועכת והופכת לאבן שחורה בעקבותיו. האור הקטן מהתקרה נעלם, משאיר אותן שוב בחושך מוחלט, עם עוד יותר שאלות וללא תשובות.

נקודת מבטו של טייגר:

"אנחנו צריכים לצאת עכשיו! השיקוי מוכן!" צעקתי על וויט והוול, מניף את בקבוק הקריסטל עם דם הקסם באוויר. הרגשתי את הכוח שלו פועם בידיי. כל דקה שעוברת היא סכנה ללולה. אבל הן רק עמדו שם, רגועות ומעצבנות, ונעצו בי עיניים צהובות וגדולות. "אנחנו לא יכולים לצאת עכשיו!" וויט אמרה בקול שקט אך תקיף, מתקרבת אלי בצעדים מרחפים. לקחתי שני צעדים לאחור, נתקל בשידת עץ כבדה. הנוכחות שלהן הייתה מעיקה. "כבר אמרנו לכם!" הוול צרחה, קולה חודר כמו זכוכית. "המועד שאנחנו צריכים לצאת בו הוא מחר! ומחר בלבד! הכוכבים לא במקום הנכון!" "אתן לא יכולות לצפות מאיתנו לשבת ולחכות עד מחר בזמן שהן שם!" צעקתי, מאבד סבלנות. "לשם שינוי, אני מסכים איתו!" קווין אמר פתאום ונעמד לצידי. הוא הוריד את ראשו, נשען על הקיר בתסכול ובעט ברצפה. "חייבים לעשות משהו היום. עכשיו." הסתכלתי עליו. איך הגענו למצב הזה בדיוק? שהכלבים המסריחים האלו נמצאים אצלי בבית, ואנחנו באותו צד? למה הכל משתבש לי? למה הכל לא הולך לפי התוכנית שלי?

נקודת המבט של קווין:

לא יכולתי להכיל את הכעס יותר. זזתי מהקיר והתקרבתי אל המכשפות, מתנשא מעליהן. "יש לנו את כל הדברים שאנחנו צריכים כדי להחזיר אותן. השיקוי, הדם, הכוח. למה לחכות?!" "בדיוק בגלל זה אסור לנו לצאת עכשיו!" וויט אמרה ונעצה בי את עיניה. תחושת קור מקפיאה אפפה אותי, ועור ברווז כיסה את זרועותיי. היא הייתה מפחידה. "אני לא מבין!" טייגר צרח עליהן שוב. תזכירו לי איך בדיוק נתקענו עם הפסיכופט הזה? הוא גרם לכל הבלגן הזה, ועכשיו הוא משחק אותה גיבור. "אתה לא צריך להבין!" הוול צרחה חזרה, והקול שלה הדהד בחדר כמו רעם. "אני חושב שאנחנו צריכים להקשיב להן," הקול השקול של ג'ייקוב חתך את הצעקות. הסתכלתי לכיוונו בהלם. הוא ישב על הרצפה, ראשו בין ידיו. "אתה לא רציני..." אמרתי בבוז. ג'ייקוב הרים את מבטו. העיניים שלו היו אדומות ועייפות. "בגלל שלא הקשבנו להן מלכתחילה, לולה ומולי נעלמו... אולי כדאי שנתחיל להקשיב." הוא קם והתקרב אלינו. "אני מסכים עם ג'ייקוב," מייק אמר בשקט ונעמד לצידו. "אתם צוחקים, נכון?!" צעקתי עליהם, הדם זורם לראש שלי. "יש לכם מושג מה הן עוברות שם?! הן יכולות להיות מתות כבר! כבר לא אכפת לכם?!" "תשתוק!!" ג'ייקוב שאג עליי. העיניים שלו השתנו לירוק בוהק, והשיניים שלו התארכו לניבים. "ספגתי מספיק חרא מכולכם עד עכשיו ואני לא צריך עוד! אני דואג להן לא פחות ממך! אם אתה לא עושה מה שהן אומרות לך, אז תעשה מה שאני אומר לך!" הוא נראה מאיים מתמיד. לקחתי כמה צעדים אחורה, מרגיש את הזאב שבתוכו נוהם עליי. הורדתי את ראשי, ממקד את המבט בנקודה שחורה על הרצפה. נשכתי את שפתי עד כאב כדי לא לענות. לא רציתי עוד קרב בתוך הבית. יצאתי מהחדר בכעס, טורק את הדלת אחריי.

נקודת מבטה של אליינה:

"אליינה!" הצעקה של דיינה הדהדה במסדרונות האבן. נאנחתי והלכתי לכיוון חדר הגבישים. סנייק, הנחש הנאמן שלי, זחל לפניי, גופו הירוק בוהק באפלה, ולאט לאט נבלע ונעלם בתוך רצפת הלבה הרותחת של המסדרון. "אליינה!" צעקה נוספת, חסרת סבלנות. עברתי את הדלת הפתוחה ונכנסתי לאולם הגדול. דיינה ישבה על כס המלכות השחור שלה, פניה זועפות. עמדתי מולה בגב זקוף, מנסה לא להראות פחד. היא קמה והפנתה את פניה לציורי הקיר העתיקים שכיסו את האולם. ציורים שסיפרו את השקר שהפיצו עלינו במשך דורות. "חשבתי שאמרתי לך להשמיד את השקרים האלו," היא אמרה בקול קר, ומוחצת בידה גביש קריסטל שחור לאבק דק ומנצנץ. הנחתי את ידיי על אגני והסטתי את שיערי האדמוני לאחור. "לא היה לי זמן." עיניה נצצו באדום. זרמים של לבה לוהטת פרצו מתוך הקירות, שורפים וממיסים את הציורים העתיקים. דיינה נגעה בקיר המפויח והחרוך. "מהיום והלאה, אף אחד לא יזכור את השקרים האלו על אמא..." היא פרשה את ידיה לרווחה. הלבה שהתקררה ויצרה משטח שחור וחלק, החלה להיסדק וליצור תבליטים חדשים. ציורים חדשים הופיעו. האמת. המלחמה האכזרית של אמא, קסנדרה, עם בני האדם הבוגדניים. האנשים שנתנה להם את כוח הזאב והפכו לאויביה. בן הזוג האנושי הראשון ששבר את ליבה סקליאס. ואבא האל שהעניק לנו את דם האלים שלנו. הסתכלתי מהר לרצפה, מסיטה את מבטי מהיצירות החדשות והכואבות לפני שאספיק לראות את הפרטים. הזיכרונות היו קשים מדי. היא הסתובבה אליי, מרוצה ממעשה ידיה. "אנחנו לא יכולות כבר להתחיל את הטקס?" שאלתי, רוצה לסיים עם זה. "לא..." היא אמרה והתקרבה לעברי, הריח של גופרית וכוח אופף אותה. "עדיין חסר לנו עוד מרכיב אחד חשוב." היא נעצרה מולי, חיוך מרושע על שפתיה. "וויט והוול."