זאבים ביער

פרק 10

פרק 10

היה לי קר. קור מקפיא עצמות, כאילו שכבתי בתוך קרחון. לא יכולתי להזיז את איבריי, הם הרגישו כבדים ומשותקים. הרגשתי משהו מונח עליי, כבד ומעיק. "תתעוררי," קול מוכר הדהד בראשי. פתחתי את עיניי בקושי. מולי, מרחף באוויר, היה הינשוף הלבן מהמערה. העיניים הגדולות שלו הביטו בי בציפייה. "אמרתי לך שהיא תתעורר בסוף..." אמר הינשוף, מקורו לא זז אך קולו ברור. "את תמיד צודקת, הוול," ענה קול נשי רך. הסטתי את מבטי וראיתי את האישה, וויט. היא עמדה שם בשמלתה הלבנה והבוהקת, מוקפת הילה של אור חיוור. היא הניפה את ידה בתנועה קלילה, ופתאום הרגשתי כוח בלתי נראה מושך אותי למעלה. הגוף שלי התרומם מעצמו, עד שעמדתי על רגליי, מתנדנדת קלות. הוול התעופפה מעליי ונחתה בעדינות על כתפה של וויט. הסתכלתי סביב. "איפה אנחנו?" לחשתי. היינו בתוך יער, אבל לא היער של סבתא קרולין. העצים כאן היו גבוהים, ערומים ומכוסים קרח. האדמה הייתה מכוסה בשכבה עבה של שלג צחור. הכל היה לבן, שקט ומת.

"איפה את חושבת שאנחנו?" שאלה הוול, מטה את ראשה. "היא לא תצליח לנחש..." אמרה וויט בחיוך מסתורי. "אולי תפסיקו את זה?!" התפרצתי, הכעס והפחד מתערבבים בתוכי. "מה אתן רוצות ממני?!" "זה לא מה שאנחנו רוצות..." אמרה הוול והתחילה לחוג סביבי במעגלים באוויר, משאירה אחריה שובל של ניצוצות כסופים. "זה מה שאת רוצה מאיתנו," השלימה וויט. "ומה בדיוק אתן חושבות שאני רוצה מכן? לא קראתי לכן!" צעקתי, הקול שלי נבלע בשקט של היער הקפוא. הוול חזרה לשבת על הכתף של וויט. וויט הסתובבה והחלה ללכת עמוק לתוך היער המושלג, כאילו לא שמעה אותי. "היי! לאן אתן הולכות?" קראתי אחריהן. וויט הסתובבה לרגע, חייכה אליי חיוך מזמין ומפחיד כאחד, והמשיכה ללכת. הסתכלתי עליהן מתרחקות, משאירות אותי לבד בשממה הלבנה והקרה. הפחד מהבדידות גבר על הכעס. התחלתי לרוץ אחריהן, השלג חורק תחת רגליי.

עצרנו ליד בית עץ ישן ומבודד. הוא היה נראה מוכר בצורה כואבת. נעמדתי ליד וויט והוול, מתנשמת. "תסתכלי," אמרה הוול. וויט הצביעה בידה החיוורת לעבר חזית הבית. הסתכלתי ונדהמתי. זה היה כמו לצפות בסרט ישן. בחצר עמד גבר צעיר ונאה, עם שיער שטני ועיניים כחולות צוחקות. אבא שלי. ולצידו, ילדה קטנה עם שיער בלונדיני גלי. אני. "מה קורה כאן?" לחשתי, הדמעות עולות בגרוני. "פשוט תמשיכי להסתכל," אמרה וויט ברכות. ראיתי את אבא מתרגש, מסדר מצלמה על חצובה מאולתרת. אני הקטנה רצתי אליו, והוא הניף אותי באוויר וחיבק אותי חזק. יכולתי כמעט לשמוע את הצחוק שלנו. "את מתרגשת?" הוא שאל את הילדה שהייתי. "כן!" צעקתי בהתלהבות. הוא לחץ על הכפתור ורץ לעמוד לידי. המצלמה הבזיקה. התקרבתי כמה צעדים קדימה, מושיטה יד לגעת בזיכרון, לגעת באבא. אבל לפתע, הכל התחיל להתפוגג. העצים, השלג, הבית, אבא... הכל נמס לתוך אפלה שחורה וסמיכה. לא נשאר כלום חוץ ממני, מרחפת בריק. "הוול? וויט?" קראתי לתוך החושך. "את לא צריכה לדאוג יותר..." הקול של הוול הגיע מכל כיוון, אבל לא ראיתי אותה. "עכשיו הכל בסדר עם היד שלך," הקול של וויט הדהד. "כבר התייצבת מזמן. נראה שאת מצליחה להתמודד לבד בסופו של דבר." "את מאוד מיוחדת, את תגלי," הוול אמרה. "מאוד מאוד מיוחדת," וויט לחשה. "תשמרי על עצמך," הוסיפה הוול. "וגם עליהם," אמרה וויט בקול רציני. "כי אם לא תהיי לצידם... הם לא ישרדו," הוול סיימה. "מה? למי אתן מתכוונות?! על מי אני צריכה לשמור?!" צעקתי בייאוש לתוך הריק. "וויט! הוול! מה יקרה להם?!" "הם ייעלמו. כולם ייעלמו," הקולות שלהן התמזגו לקול אחד מפחיד וסופי.