זאבים ביער

פרק 14

פרק 14

לא יכולתי להישאר בבית הזה אפילו שנייה אחת נוספת. הראש שלי פעם כאילו היה בתוכו פטיש אוויר, הגוף שלי היה מלא בבחילה מהכישוף והזיכרונות הכפויים, והאוויר בבית הרגיש דחוס ומורעל. הייתי חייבת לעוף משם, ומהר. בזמן שקייט הייתה בסלון, בוהה בטלוויזיה במבט מזוגג, ניצלתי את ההזדמנות. חמקתי בשקט לדלת הכניסה, פתחתי אותה בזהירות ויצאתי החוצה.

עמדתי על מדרגות הכניסה הרחבות, שואפת את האוויר הקריר והנקי אל תוך ריאותיי. עצמתי את עיניי והרגשתי את אור השמש החמים מלטף את פניי, מגרש את הקור שהתפשט בי. הרגשתי סוף-סוף חופשיה, כאילו אני כבר לא אסירה בתוך הכלוב המוזהב והמכושף הזה, אפילו שרק עמדתי לידו. לפתע, הייתי בטוחה ששמעתי יללה רחוקה. פתחתי את עיניי בבת אחת. הסתכלתי לכיוון היער השופע מצד שמאל. כמה ציפורים התעופפו משם בבהלה, צורחות בקול. צמרות העצים נעו מצד לצד בריקוד מוזר, לא טבעי. זה לא היה סתם רוח; זה נראה כאילו משהו גדול ומהיר נע ביניהם, גורם להם לזוז באחידות מפחידה. שמעתי נביחה עמוקה ומוכרת. הסתכלתי ימינה וראיתי את הדשא הענקי והמוזנח שלא כוסח כבר שנים, ואת קורי העכביש שהצטברו בין העשבים למחסן הישן. השקט היה מתוח.

התכופפתי לשבת על המדרגות הקרות, ולכמה שניות הרגשתי רעד קל באדמה, כאילו עדר של חיות דוהר לכיווני. "לולה." הרוח נשאה את שמי ממרחק, לחישה חלשה וכמעט בלתי נשמעת. הייתי בטוחה שאני מדמיינת, שהכישוף עדיין משחק לי בראש. המשכתי להסתכל על הנוף, מנסה להתעלם. אבל אז הסתכלתי על האבנים הקטנות שהיו ליד רגליי. הן רעדו וקפצו קלות. "לולה!" שמעתי שוב את שמי, והפעם זאת לא הייתה לחישה. זאת הייתה צעקה, צעקה של פחד טהור. הרמתי את ראשי במהירות. מבין העצים, טייגר הגיח בריצה מטורפת. הוא נראה מבועת. לפתע, הוא נעלם והופיע שוב ממש מאחוריי באמצעות הכוחות שלו. קפצתי וסובבתי אליו. "מה קורה כאן?!" שאלתי בבהלה. הסתכלתי עליו והנשימה נעתקה לי. הוא היה פצוע קשה. בגדיו המעוצבים היו קרועים ומלוכלכים בבוץ ודם. שפתו הייתה חתוכה ונפוחה, וכתפו הימנית דיממה בכבדות, הדם מכתים את החולצה הלבנה שלו. "הם..." הוא אמר, מתנשף בכבדות, בולע רוק בכאב. הוא אחז בכתפו הפצועה ביד רועדת. "הם כאן."

לפתע, נביחות פראיות קרעו את האוויר. מן היער פרצו שלושה זאבים ענקיים. זיהיתי אותם מיד. הפרווה החומה-אדמדמה של קווין, הפרווה החומה-כהה של מייק... והנה קיט, נוהג בג'יפ שחור שדהר אחריהם, שובר ענפים בדרכו. "לולה!" קיט צעק מהחלון הפתוח. מולי לצד הרכב של קיט בצורת הזאבה שלה בצבע שטני מלכותי. דמעות של הקלה הציפו את עיניי. רצתי לכיוונם בלי לחשוב פעמיים. חיבקתי את קיט שיצא מהרכב, מתייפחת על כתפו. בינתיים, קווין ומייק בצורתם הזאבית כיתרו את טייגר על המרפסת, חושפים שיניים ונוהמים נהמות מקפיאות דם. מולי שינתה צורה חזרה לאדם מאחורי הרכב, התלבשה במהירות ורצה אליי. היא חיבקה אותי בחוזקה, בודקת אותי מכף רגל ועד ראש. "את בסדר? הוא פגע בך?" "אני בסדר," אמרתי בין הדמעות. "לקח לכם הרבה זמן." הם צחקו צחוק עצבני ומשחרר. מולי ניגבה את הדמעות מפניי בעדינות, ואז המבט שלה נדד אל מעבר לכתפי. היא ראתה את טייגר. הבעת פניה השתנתה בשניות. הניבים שלה התארכו, העיניים שלה הבריקו בכחול פראי. היא רעדה מזעם. הציפורניים שלה התארכו לטפרים חדים. "איך אתה מעז," היא נהמה בקול בס עמוק ומפחיד, פוסעת לעברו.