זאבים ביער

פרק 2

פרק 2

"הלוואי והיה לי חצי מהביטחון הזה," הולי נאנחה, קולה רווי הערצה מהולה בקנאה קלה, בעודה בוהה בנקודה רחוקה בקפיטריה. "זה לא ביטחון, הולי," גלגלתי עיניים, מנסה לבחור בין סלט עייף שנראה כאילו נקטף בשבוע שעבר לבין פרוסת פיצה ששחתה בשמן. "זה פשוט פלרטוט זול, הנפת שיער מתמדת, וקצת מהקסם השחור של משפחת וינצ'זי." היא צחקה צחוק קצר. "כן, אבל את לא חושבת שזה היה נחמד אם גם לנו היה איזה... אביר כזה? מישהו שיגן עלינו?" "היה לך חבר לפני שנה, אם אני זוכרת נכון, את זו שזרקה אותו כי הוא 'נדבק מדי'," הזכרתי לה תוך כדי שאני מעמיסה סלט לצלחת. "אל תזכירי לי את סטיב," היא עיקמה את האף בסלידה. "אני מדברת על חבר אמיתי. גבר. שרירי כזה, כמו קווין או מייק. לא כמו הספגטי שהייתי איתו. ואם כבר מדברים על זה..." היא נעצה בי מרפק בצלעות. "אולי תזרקי איזו מילה? נו, מה אכפת לך? את האחות הקטנה והחמודה שלהם."נעצרתי במקום והסתובבתי אליה, הסכו"ם ביד שלי השמיע נקישה מתכתית חדה על המגש. "קודם כל, אני לא אחותם הקטנה," תיקנתי אותה בטון חד ששמור לנושא הזה בלבד. אני שונאת את ההגדרה הזאת. "אני גרה איתם כבר תשע וחצי שנים כי אבא שלי עזב והחבר הכי טוב שלו אימץ אותי. אין שום קשר דם ביני לבין משפחת בריינאר. ושנית, אני אחשוב על זה, אבל אני מאוד מקווה שאת לא חברה שלי רק בגלל הגנים המשובחים שלהם." "לולה!" היא הניחה יד על החזה בדרמטיות של שחקנית טלנובלות. "נעלבתי עד עמקי נשמתי. אני חברה שלך בגלל האישיות הכובשת והצינית שלך, ברור. השרירים של האחים שלך הם רק בונוס נחמד לעיניים."צחקנו, אבל הצחוק נקטע בבת אחת. מקנזי וינצ'זי שעטה לעברנו כמו סופת הוריקן בבגדי מעצבים וריח חזק מדי של בושם יוקרתי. היא "בטעות" נתקלה בי בכתף בעוצמה שכמעט העיפה לי את המגש מהידיים. המרק שלי השפריץ טיפה כתומה על החולצה הלבנה שלי. היא אפילו לא האטה. היא המשיכה ללכת, מוקפת בפמליה שלה - עדת מעריצות שצחקקה לכל צעד שלה - כאילו אני אוויר שקוף. הקפיטריה השתתקה. כולם הסתכלו. דממה מעיקה של 'מישהו הולך למות עכשיו' ירדה על החדר. הרגשתי את המבטים של כולם ננעצים בי, מחכים לראות אם "הכבשה השחורה" תתקפל שוב. הדם שלי רתח. נמאס לי. פשוט נמאס לי להיות שק החבטות שלה. "היי!" הקול שלי יצא חזק, צלול ורווי כעס. מקנזי נעצרה. היא הסתובבה לאט, כמו דוגמנית על מסלול, חיוך מתנשא מרוח על פניה המושלמות. "כן, חמודה?" "כשנתקלים במישהו, אומרים סליחה. זה נימוס בסיסי, גם לאנשים כמוך," אמרתי, מישירה אליה מבט ולא ממצמצת. החיוך שלה התרחב, חושף שיניים לבנות וישרות מדי. היא התקרבה אליי, צעד אחד, ועוד אחד, עד שהיא עמדה ממש מולי, פולשת למרחב האישי שלי. "סליחה? את רוצה שאני אבקש סליחה?" היא שלחה יד למגש שלי, הרימה את הפיצה ביד מטופחת עם ציפורניים ארוכות, נגסה בה ביס קטן ומזלזל, לעסה לאט מול הפרצוף שלי, ואז שמטה את השארית על הרצפה המלוכלכת. "אופס," היא אמרה בקול מתוק וארסי. "נראה לי שזה נפל. כמו המעמד שלך." היא הסתובבה ללכת, והצחוקים של החברות שלה מילאו את החלל.הולי תפסה לי את היד, לוחצת אותה חזק, האצבעות שלה רועדות קלות. "לולה, עזבי, בואי נלך, היא לא שווה את זה..." אבל כבר לא ראיתי בעיניים. המסך האדום ירד. שיחררתי את היד שלה בעדינות אך בנחישות וצעדתי קדימה. "היי, מקנזי!" קראתי. היא הסתובבה שוב, מגלגלת עיניים בשיעמום. "מה עכשיו, יתומה?" "שכחת את התוספות שמגיעות עם הארוחה," אמרתי בחיוך רחב ומסוכן. לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה, תפסתי את בקבוק הקטשופ הלחיץ מהשולחן הקרוב, כיוונתי למרכז המסה - ולחצתי בכל הכוח שצברתי בשנים של תסכול. זרם אדום, סמיך ומבריק פגע בה בול במרכז החולצה הלבנה והיקרה (שבטח עלתה יותר מכל ארון הבגדים שלי), משפריץ לכל עבר, מלכלך לה את השיער הבלונדיני המושלם, את הפנים המאופרות ואת התיק הממותג. הקפיטריה כולה השמיעה קול חנק קבוצתי. כמה תלמידים אמיצים התחילו לצחוק בהיסטריה. "זהו," אמרתי, מנגבת טיפת קטשופ דמיונית מהאצבע בנונשלנטיות. "עכשיו את יכולה ללכת. האדום הזה הרבה יותר הולם אותך, מדגיש לך את העיניים."מקנזי עמדה שם קפואה, המומה, נוטפת רוטב קטשופ כמו דמות מסרט אימה זול. הפנים שלה האדימו והתמזגו עם הכתם שעל החולצה. "שקט!!!" היא צרחה, והצחוקים פסקו מיד, מוחלפים במתח דוקר. היא צעדה לעברי בזעם עיוור. ראיתי את קווין ומייק מזווית העין - קווין נשען על קיר, ידיים שלובות על החזה הרחב שלו, צופה בעניין, ומייק התקרב צעד אחד, הגוף שלו דרוך ומוכן לזינוק. "את תשלמי על זה ביוקר," מקנזי סיננה בלחש ארסי והניפה יד כדי לתת לי סטירה מצלצלת. אבל שנים של אימוני האבקות ידידותיים (וכואבים) בחצר האחורית עם האחים בריינאר לא היו לחינם. האינסטינקטים שלי היו חדים. זזתי הצידה בתנועה חלקה ומהירה, נותנת ליד שלה לחתוך את האוויר הריק. היא איבדה שיווי משקל, החליקה על הרצפה המלוכלכת וכמעט מעדה על הפיצה שהיא עצמה זרקה. חייכתי אליה מלמעלה. "וואו, מקנזי. היד שלך קצת החליקה. כדאי שתלכי לרופא לבדוק את הקואורדינציה הזאת, זה נראה מדאיג." "את..." היא התחילה לצעוק, רועדת מעצבים. "סליחה, לא שמעתי, נראה לי שיש לי קטשופ באוזניים," אמרתי וסימנתי להולי שהייתה בהלם מוחלט. "אנחנו הולכות." יצאנו משם בראש מורם. מאחוריי שמעתי את מקנזי צורחת על החברות שלה שיתנו לה מגבונים, אבל מה שבאמת תפס אותי היה המבט של קווין כשחלפתי על פניו. הוא לא צחק. הוא חייך. חיוך קטן, גאה, כמעט חייתי, שחשף קצת יותר מדי שיניים. כאילו הוא נהנה לראות אותי שולפת ציפורניים."לולה, לאן הולכים?" הולי שאלה כשהיינו בחוץ, מתנשמת בכבדות מהאדרנלין, העיניים שלה בורקות. "אליי הביתה. לא אמרת שאת רוצה לבוא?" העיניים שלה נפערו לרווחה. "כן! בטח שכן! אף פעם לא הייתי באחוזה של משפחת בריינאר. תמיד שמעתי שמועות, אבל הגיע הזמן לראות אם זה אמיתי!"אחרי נסיעה של כמעט חצי שעה במונית, שנכנסה עמוק לתוך היער הצפוף, הנוף השתנה. העצים הפכו גבוהים יותר, עתיקים יותר, והשמש בקושי חדרה דרך הצמרות. הגענו לשער הברזל העצום, מעוטר בפיתוחים שנראו כמו גפנים וזאבים משולבים זה בזה. שילמתי לנהג והשארתי לו טיפ נדיב כדי שיעלם מהר. הולי עמדה מול הבית בפה פעור, הצוואר שלה נטוי אחורה כדי לקלוט את הגודל. "או. מיי. גאד. לולה... זה לא בית. זאת טירה גותית מסרט." חייכתי ופתחתי את השער הכבד בדחיפה קלה, הרגילות שלי למקום גרמה לו להיראות פחות מאיים. צעדנו בשביל הגישה המרוצף אבן אפורה, מוקפות בשקט של היער. הולי התקרבה אליי ולחשה, כאילו הקירות מאזינים: "תגידי... כמה אחים יש לך בעצם?" "אמרתי לך, הם לא אחים שלי," תיקנתי אוטומטית, ההרגל הישן. "בסדר, בסדר, הבנים השווים שאת גרה איתם תחת קורת גג אחת ומסתורית. כמה הם?" "שלושה," עניתי. "שלושה?!" היא עצרה במקום, כמעט מפילה את התיק שלה. "רגע, יש עוד אחד? עוד חתיך גנטי למשפחת בריינאר שלא ידעתי על קיומו?! לולה, תספרי לי הכל עכשיו!" עלינו את המדרגות הרחבות למרפסת הכניסה העשויה עץ מהגוני כהה. "אולי אחר כך," אמרתי, מכניסה את המפתח למנעול המסיבי. "מבטיחה?" "מבטיחה," צחקתי ופתחתי את הדלת הכבדה.הבית היה שקט, אבל לא שקט ריק. זה היה שקט של בית שיש בו חיים נסתרים. הריח המוכר והביתי עטף אותי תערובת של עץ מלוטש, פרחים טריים מהגינה, וריח עמום של אדמה וטבע שנצמד לקירות. "מולי! אנחנו בבית!" צעקתי לחלל הכניסה, הקול שלי מהדהד לתקרה הגבוהה. במקום מולי, גברת קופרמן הופיעה מהמטבח בהליכה חרישית, סינר לבן וצחור קשור למותניה. היא נראתה צעירה מכפי גילה בצורה מחשידה, עם תלתלים שחורים קופצניים ועיניים חומות-זהובות שרואות הכל, תמיד בוחנות, תמיד ערניות. "גברת מולי נסעה להביא את ג'ייקוב משדה התעופה," היא אמרה בקול הענייני שלה, מנגבת את ידיה במגבת. "היא התקשרה לפני חצי שעה, הם בדרך חזרה מהשדה." "אה, נכון," טפחתי על המצח. "שכחתי שג'ייקוב חוזר היום." ג'ייקוב. האח הגדול. זה שעזב לפני שנתיים ל"טיול עסקים באירופה" ומאז הנוכחות שלו הייתה רק זיכרון עמום ושיחות וידאו קצרות ומקוטעות. הבטן שלי התהפכה קלות. לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. סימנתי להולי לבוא אחריי למעלית שמוסתרת בחכמה מאחורי גרם המדרגות העצום מעץ אלון. גברת קופרמן ליוותה אותנו במבט חודר. "לולה," היא אמרה רגע לפני שהדלתות נסגרו, הקול שלה רך אבל סמכותי. "קיבלתי טלפון מבית הספר. את יודעת שאני אהיה חייבת לדווח לאמא שלך על תקרית הקטשופ." עצרתי את הדלת ביד. "היא לא אמא שלי," אמרתי בשקט, ואז החלפתי לפרצוף הכי מסכן שלי, זה שתמיד עובד. "בבקשה, גברת קופ... אל תגידי לה. מקנזי התחילה! נשבעת לך ביקר לי. תשאלי את הולי!" "זה נכון!" הולי מיהרה להגן עליי בהתלהבות יתר. "היא זרקה לה את הפיצה על הרצפה! והעליבה אותה! זה היה הגנה עצמית קולינרית!" גברת קופרמן נאנחה, חיוך קטן וממזרי בזווית פיה. "בסדר. אני לא אספר הפעם. אבל בתנאי אחד." "איזה תנאי?" שאלנו יחד בסינכרון מושלם. "במשך חודש, את אחראית על ניקיון החדר שלך. כולל אבק מאחורי הארון הגדול ומתחת למיטה." "סגרנו!" צעקתי ושיחררתי את הדלת. המעלית החלה לעלות לקומה הרביעית.

החדר שלי היה הממלכה הפרטית שלי בקומה העליונה, מקום המפלט שלי מהטסטוסטרון העופף את הבית. כשפתחנו את הדלת, הולי פלטה צרחה קטנה של תדהמה. "וואו..." היא נכנסה פנימה, מסתובבת סביב עצמה כדי לקלוט את הכל. "יש לך סלון בתוך החדר? ומקלחת פרטית? וחדר ארונות בגודל של הבית שלי? לולה, את חיה בסרט הוליוודי!" היא רצה למיטת הקינג-סייז שלי, שהייתה מכוסה במצעים רכים ואיכותיים, וזינקה עליה בפישוק איברים. "זה כל כך כיף! את לא עושה את זה כל יום?" "לא ממש," צחקתי, מניחה את התיק על הכורסה ומתיישבת. הרגשתי את העייפות של היום נופלת עליי. הדלקתי את הטלוויזיה סתם לרקע, אבל הראש שלי היה במקום אחר. הולי התיישבה על המיטה, רגליים משוכלות, ונעצה בי מבט חוקר וסקרן. "אז..." "אז?" "מי זה ג'ייקוב?" החיוך שלה היה זדוני, כאילו היא עומדת לגלות את הסוד הכי גדול בעיר. "ג'ייקוב הוא האח הגדול," עניתי, מנסה להישמע אדישה, למרות שהשם שלו גרם לי לרטט מוזר. "הוא בן 22." העיניים של הולי סרקו את החדר כמו רדאר, מחפשות הוכחות, עד שהן נחתו על השידה שלי. היא זינקה מהמיטה ותפסה מסגרת תמונה ישנה מעץ. התמונה צולמה לפני שלוש שנים, בטיול מחנאות. הייתי שם בת 14, עומדת בין שלושה בנים גבוהים וחזקים. קווין ומייק עמדו משני הצדדים, מחייכים למצלמה, וג'ייקוב... ג'ייקוב עמד מאחוריי, ראש אחד גבוה מכולם. בתמונה הוא לא חייך למצלמה, אלא הסתכל עליי. הידיים הגדולות שלו היו מונחות על הכתפיים שלי בביטחון, כאילו הוא מגן עליי מכל העולם. השיער החום והגלי שלו היה פרוע מהרוח, והעיניים הירוקות הכהות שלו, אפילו בתמונה, שידרו עוצמה וחום בו זמנית. הולי רצה אליי עם התמונה והתיישבה על הרצפה בין הרגליים שלי, מצביעה עליו באצבע רועדת. "אוקיי," היא לחשה ביראת כבוד. "זה הוא? תגידי לי שזה הוא." הנהנתי, מרגישה את הסומק עולה בלחיים. "אלוהים ישמור," היא מלמלה, לא מורידה את העיניים מהתמונה. "המשפחה הזאת, משפחת בריינאר... היא פשוט לא חוקית."