זאבים ביער

פרק 16

פרק 16

נקודת המבט של לולה:

זה סוף-סוף קורה. אני הולכת לפגוש את אבא שלי. המחשבה הזו הדהדה בראשי כמו מנטרה, מערבלת תקווה ופחד. רק מלחשוב על זה, הדמעות התחילו לעלות ולחנוק את גרוני. ישבתי על המדרגות החיצוניות של הבית, בוהה בשמיים האפורים. דמעה בודדת חמקה וליטפה את לחיי, אבל לפני שהספקתי לנגב אותה, אצבע חמה ומחוספסת עשתה זאת במקומי. קיט התיישב לצידי, מניח יד אבהית על פניי. "אני יודע שאת מתרגשת, לולה." לא יכולתי להחזיק את זה יותר. זרקתי את עצמי לתוך זרועותיו וחיבקתי אותו בחוזקה, מתייפחת. הוצאתי את הכל החוצה - את כל הרגשות המעורבים, הפחד, הגעגוע והכאב שהיו כלואים בתוכי מאז שהייתי ילדה קטנה.

פתאום, הזיכרון הכה בי בעוצמה, חד וצלול כמו שלא היה מעולם. אני זוכרת את היום שאבא שלי נעלם. זה היה יום גשום וסגרירי. אבא ואני נסענו במכונית הישנה שלנו, בדרך לבקר את קיט והמשפחה. הגשם הצליף על השמשות, והמגבים עבדו בקצב מטורף. לפתע, ערפל סמיך ולבן התחיל להופיע משום מקום, עוטף את המכונית כמו שמיכה חונקת. אבא האט את הנסיעה, פניו מתוחות. "הכל בסדר, נסיכה," הוא אמר לי, אבל הקול שלו רעד. הכביש היה שקט בצורה מפחידה. ישבתי במושב האחורי ושיחקתי עם הבובה האהובה עליי, מנסה להתעלם מהמתח. בדיוק כשהרמתי את ראשי כדי לשאול מתי נגיע, ראיתי אותן. אורות מסנוורים של משאית ענקית דהרו לעברנו מתוך הערפל, כמו עיניים של מפלצת. אבא צעק משהו, סובב את ההגה בחדות, אבל זה היה מאוחר מדי. רעש התנגשות מחריד. צרחות של מתכת נקרעת. העולם התהפך. הרכב הועף לצד השני של הכביש בגלגולים אינסופיים. ואז חושך.

כל מה שאני זוכרת אחר כך הם הבזקים קצרים, כמו שברי זכוכית של זיכרון. התעוררתי לרגע. הייתי הפוכה. החגורה לחצה עליי, תקועה. אבא היה שם, מדמם, אבל חי. הוא ניסה להוציא אותי, הידיים שלו רועדות ומלאות בדם וזכוכיות. "לולה! את חייבת לצאת!" עצמתי עיניים מכאב. כשפתחתי אותן שוב, הייתי מחוץ לרכב, שוכבת על הדשא הרטוב והבוצי. הרכב עלה באש. הלהבות ליחכו את המתכת המעוכה. אבא היה בחוץ, איתי. הוא היה בטוח. אבל אז הסתכלתי עליו, והוא הסתכל עליי. העיניים שלי התמלאו דמעות. הצבעתי על הרכב הבוער. "הבובה שלי..." בכיתי. "שכחתי את הבובה!" הוא הסתכל עליי, ואז על הרכב. הוא חייך חיוך עצוב ואוהב. "אני אביא לך אותה." "לא, אבא!" צעקתי, אבל הוא כבר רץ חזרה אל התופת. חזרתי לשם בשביל הבובה המטופשת שלי. בגללי. הכל היה באשמתי. ואז... הפיצוץ. גל הדף אדיר העיף את הגוף הזעיר שלי לאחור כמו עלה ברוח. החום צרב את פניי. והצרחה שלי נבלעה ברעש האש.

חזרתי למציאות, מתנשמת ורועדת. ניגבתי את הדמעות והתרחקתי קצת מקיט, מנסה להסתיר את הבושה. "תודה," לחשתי וקמתי מהמדרגות. "אין בעיה, קטנה שלי," קיט אמר ברכות וקם גם הוא. "הכל בסדר. תזכרי שאנחנו תמיד כאן בשבילך, לא משנה מה." הוא נישק לי בראש והלך פנימה, משאיר אותי לבד עם המחשבות.