זאבים ביער

פרק 23

פרק 23

מולי נאבקה בשרשראות הכבדות שכבלו את רגליה, שורטת את הברזל הקר בציפורניה, מנסה למצוא נקודת תורפה. הברזל חרק תחת ידיה, אבל לא נכנע. "אין טעם, מולי," לולה אמרה בייאוש, נשכבת על גבה על הרצפה הקשה. "ניסיתי הכל. זה קסם עתיק." לפתע, אור בוהק ומסנוור הציף את הצינוק, מגרש את האפלה. האור היה חזק כל כך שמולי ולולה נאלצו לעצום את עיניהן ולכסות אותן בידיהן. כשפתחו אותן לאט, הן ראו את וויט והוול עומדות מול דלת הסורגים. אליינה עמדה מאחור, פניה חתומות, ופתחה את הדלת בחריקה צורמת. וויט והוול נכנסו פנימה. אליינה סגרה את הדלת אחריהן וחיכתה בצד, ידיה שלובות. מולי ולולה קפצו על הרגליים, המומות. "מה... מה אתן עושות פה?" מולי שאלה, קולה רועד מחשד. "באנו לכאן כדי לדבר," אמרה הוול, עיניה הגדולות סורקות את השתיים. "הגיע הזמן." "מה?" לולה שאלה, מבולבלת, מושכת בקצוות שיערה בעצבנות. "הגיע הזמן למה? אני לא מבינה! ואיך בכלל הגעתן לכאן? אתן חלק מזה?" "להחזיר את אבא שלך," וויט אמרה בקול שקט ורציני.

"דיינה ואליינה הולכות לעזור לנו בטקס," הוול הוסיפה. "הוא מצריך כוח רב, כוח שאין לאף אחת מאיתנו לבד. ואנחנו זקוקים גם לכן." "מה?!" קראו שתי הבנות יחד, המומות לחלוטין. "למה שהן יעזרו לנו?" מולי שאלה בחשדנות. "הן כלאו אותנו כאן! הן איימו עלינו! מה הן רוצות בדיוק?" וויט הזיזה את צווארון שמלתה הלבנה וחשפה סימן אדום וזוהר על צווארה, זהה לחלוטין לזה שעל צווארן של דיינה ואליינה. "את רואה את זה?" היא שאלה בעצב. על ראשה של הוול הופיע סימן דומה, זוהר בין הנוצות הלבנות. "אני לא יכולה לספר..." וויט אמרה, והסימן זהר בחוזקה לרגע. "אני לא יכולה לספר..." חזרה הוול אחריה. "מה?!" לולה צעקה, יורדת על ברכיה, הראש שלה מסתחרר. "אתן איתן... למה? מה קורה כאן?! למה כולן רוצות את אבא שלי? מה אני קשורה לזה?" היא לחשה לעצמה, מרגישה שהיא טובעת בים של סודות.

"הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לכן," וויט אמרה, כורעת ליד לולה ומביטה בה ברחמים, "הוא שזה לטובתכן. לטובת כולנו." "עכשיו קדימה!" הוול האיצה בהן, מנפנפת בכנפיה. "הזמן שלנו אוזל... אנחנו חייבות ללכת עכשיו." הדלת נפתחה שוב. השרשראות שעל רגליהן של מולי ולולה נמסו ונעלמו לתוך האדמה כאילו מעולם לא היו. הן היו חופשיות. "לולה," מולי אמרה, מניחה יד מרגיעה על גבה של לולה. "אני מכירה את וויט והוול הרבה שנים. למרות הכל... הן לא יעשו לנו שום דבר רע בזדון. אם הן אומרות שזה חשוב... אני... אני חושבת שכדאי שנקשיב להן." לולה קמה מהרצפה, מביטה במולי בעיניים דומעות. "איך נוכל לבטוח בהן אחרי כל השקרים?" מולי חיבקה אותה. "נצטרך פשוט לקחת סיכון. בשביל אבא שלך."

הן הלכו בעקבות אליינה, וויט והוול במסדרונות האבן החשוכים, עד שהגיעו להיכל הגדול עם הגשרים ונהר הלבה. עיניה של לולה נצצו כשהבחינה בכלוב הלבה במרכז ההיכל. "קיט!מייק! קווין! ג'ייקוב!" היא צעקה, דמעות מציפות את עיניה. היא רצה לעברם. "לולה!" הם צעקו חזרה, פניהם מוארות בהקלה ושמחה. קיט, שהיה כלוא איתם, שחרר נהמת אזהרה חזקה כשראה שלולה מתקרבת ללבה. "עצרי!" מייק צרח, מושיט יד מבעד לסורגים הבוערים. לולה בלמה את עצמה ברגע האחרון, נעצרת סנטימטרים ספורים מהחום הלוהט. אם הייתה מתקרבת עוד צעד, הייתה נכווית קשות. מולי הגיעה אחריה, מתנשמת. היא הביטה בבניה הכלואים ובבעלה, והזעם השתלט עליה שוב. "למה הם שם?!" היא צרחה על אליינה.

"הם הפריעו בתוכניות שלנו," דיינה אמרה בקרירות, מופיעה מתוך הצללים. היא התקרבה ללולה ומולי, נעמדת מולן במלוא גובהה המרשים. "אתן הולכות לעזור לנו או לא?" "למה שהן יעזרו לכן במשהו בכלל?!" קווין צעק מתוך הכלוב, אוחז בסורגים הלוהטים למרות הכאב. "שכחתן שאתן חטפתן אותן?! שאתן האויב?!" "הן רוצות להחזיר את אבא שלי... משום מה," לולה אמרה בשקט, מביטה באחים. דיינה נעצה מבט מקפיא בוויט והוול. "למה שהן ירצו להחזיר אותו," קיט צעק פתאום, קולו מלא האשמה, "אם הן אלו ששמו אותו שם מלכתחילה?!" "מה?" לולה שאלה, מסתובבת לקיט בבהלה. גם מולי נראתה המומה מהמידע החדש. לולה התקרבה לכלוב בזהירות. "למה אתה מתכוון, קיט? הן שמו אותו שם? איפה? למה?" "הן לא יכולות לספר..." מולי מלמלה, נזכרת בחותם הסוד. "יש לנו את הסיבות שלנו," אליינה אמרה בקול נוקשה, נעמדת לצד אחותה. "אז..." דיינה אמרה, חסרת סבלנות. "אתן הולכות לעזור לנו או לא?" לולה שקעה במחשבות. הראש שלה הסתחרר. מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה? האם בכלל יש צדדים? "תני לי לנסח את השאלה הזאת בצורה קצת שונה," דיינה אמרה והתקרבה ללולה בצעד מאיים. מולי זינקה ונעמדה ביניהן, עיניה משתנות לצהוב, שיניה נחשפות בנהמה. "אל תתקרבי אליה." דיינה הטה את ראשה הצידה, מתעלמת מהאיום של מולי, ודיברה ישירות ללולה: "את רוצה לראות אי פעם את אבא שלך שוב? כן או לא?" לולה הניחה יד על כתפה של מולי, מסמנת לה להירגע. היא נשמה עמוק ויישרה מבט לדיינה. "אני אעשה מה שאת צריכה," היא אמרה בקול יציב. "אבל את תצטרכי להבטיח לי, שוב, לא לפגוע באף אחד כאן. ובטח שלא באבא שלי!" היא שילבה ידיים, מחכה לתשובה. דיינה חייכה חיוך מרוצה, כאילו צפתה את זה. היא התקרבה עוד יותר והושיטה את ידה ללחיצה. "את בטוחה שלא למדת שום דבר מהפעם שעברה, יקירתי?" היא שאלה בקול מתנשא. "עסקאות איתי הן מסוכנות." לולה הזעיפה פנים. לרגע, נדמה היה שעיניה משתנות לצבע אחר, פראי יותר. "טוב..." דיינה אמרה, נהנית מהמשחק. לולה הושיטה את ידה ולחצה את היד הקרה של דיינה. "זה עסק." "קדימה, זה הזמן להתחיל!" וויט אמרה בדחיפות. "אין לנו זמן לבזבז!" הוול הוסיפה, מתעופפת בעצבנות מעל ראשיהם. "השער נפתח."