זאבים ביער

פרק 6

פרק 6

עמדתי מול המראה הגדולה שעל דלת הארון הפנימית שלי, והוצאתי ערימה של צעיפים על הכיסא. התחלתי למדוד אותם בזה אחר זה, כורכת אותם סביב הצוואר בניסיון נואש להסתיר את הראיות. הסימן שג'ייקוב השאיר לי בער על העור הלבן שלי כמו כתם דיו, כמו חותמת בעלות. הוא היה כהה, סגול-אדמדם, ובלתי אפשרי לפספוס. אני עדיין לא מאמינה שהוא סימן אותי. שהוא העז. התחושה של השיניים שלו עדיין הדהדה לי בגוף, זיכרון שצרב את עצמו בתוכי.

דפיקה חזקה ופתאומית בדלת הקפיצה אותי. קצב הלב שלי האיץ מיד למהירות מסחררת. חטפתי את הצעיף הראשון שמצאתי - משי כחול - כרכתי אותו ברישול מהיר סביב הצוואר ורצתי לפתוח. זאת הייתה מולי. שיט. "את יורדת לארוחת ערב? גברת קופרמן כבר שעה מנסה להתקשר לחדר שלך," היא אמרה, העיניים האימהיות שלה סוקרות אותי מכף רגל ועד ראש, מחפשות סדקים בשריון. התחלתי לשחק עם הקצוות של הצעיף בעצבנות, והיא לא הפסיקה לבהות בי. היה במבט שלה משהו חודר, משהו שיודע. "את יורדת או לא, לולה?" היא שאלה, מרחרחת קצת את האוויר בחשד, הנחיריים שלה מתרחבים קלות. האם היא מריחה את הפחד שלי? או גרוע מזה - את הריח של ג'ייקוב שדבק בי? "כן... אני ארד עוד מעט," אמרתי, הקול שלי דק ושביר. היא התקרבה אליי בצעד מהיר ונחוש. "למה שמת עלייך צעיף? אנחנו בבית." "הגרון שלי כואב... אאמ," זייפתי שיעול קטן ועלוב, מנסה להישמע משכנעת. היא התקרבה לצוואר שלי. קפאתי במקום, לא יכולתי לזוז. הלב שלי דפק כל כך חזק שפחדתי שהיא תשמע אותו. אם היא תראה את הסימן... זה הסוף שלי. היא שלחה יד והורידה לי את הצעיף. עצמתי עיניים בחוזקה, מחכה לצעקות, לזעם. "אם כבר את צריכה לקשור אותו חלש יותר," היא אמרה ברוך מפתיע. "זה עשה לך סימנים אדומים מהבד. העור שלך עדין." פקחתי עיניים בתדהמה. היא קשרה לי את הצעיף מחדש, בעדינות אימהית, ואז נגעה עם ידה באף שלי. "אנחנו מחכים לך למטה, תזדרזי. האוכל מתקרר." היא יצאה וסגרה את הדלת.

נשענתי על הדלת הסגורה, מתנשמת בכבדות כאילו רצתי מרתון. הורדתי את הצעיף בתנועה חדה ורצתי למראה. הצמדתי את הפנים לזכוכית, בוחנת את הצוואר שלי מקרוב. לא היה שם שום סימן נשיכה. כלום. העור היה חלק, לבן ומושלם, חוץ מפס אדום קל מהבד המחוספס של הצעיף. "איך לעזאזל?" לחשתי, האצבעות שלי ממששות את המקום שבו רק לפני שעה הרגשתי את הכאב החד. אני זוכרת את הסימן. הוא היה שם. לאן הוא נעלם? האם אני משתגעת? השארתי את הצעיף על השידה, מבולבלת ומפוחדת, וירדתי למטה.

נכנסתי לחדר האוכל. כולם כבר ישבו. האווירה בחדר הייתה טעונה בחשמל סטטי. מולי הסתכלה אליי ושאלה: "בסוף את לא עם הצעיף? חשבתי שכואב לך הגרון." מייק וקווין הרימו את הראשים בבת אחת מהצלחות שלהם. העיניים שלהם ננעצו בצוואר החשוף שלי כמו לייזר. הם חיפשו. הם ידעו שמשהו קרה. אבל ג'ייקוב... ג'ייקוב לא הפסיק לבהות בי. המבט שלו היה חודר, רכושני, מלא בביטחון עצמי של טורף שסימן את הטריטוריה שלו. אבל אז, כשהוא לא ראה את הסימן, הגבות שלו התכווצו בבלבול רגעי. ראיתי את השאלה בעיניים שלו. הלכתי לכיוון השולחן, הרגליים שלי כבדות, וישבתי ליד מייק. "זה היה כאב זמני..." מלמלתי, נמנעת מליצור קשר עין עם אף אחד, והתחלתי לאכול. כל לעיסה הייתה רועשת בדממה המעיקה. הרגשתי את המבטים שלהם זוחלים עליי מתחת לעור.