זאבים ביער

פרק 3

פרק 3

"אומייגאד, לולה... ג'ייקוב הזה... הוא פשוט לא מהעולם הזה," הולי נאנחה, מחזיקה את התמונה בידיים רועדות, כאילו היא מחזיקה שריד קדוש. "הוא ממש חתיך. יכול להיות שאפילו יותר מקווין ומייק? לא... בעצם כן. הוא חתיך ברמות אחרות. מהסוג המסוכן. תראי את העיניים האלה!" לקחתי לה את התמונה מהידיים בעדינות אך בתקיפות והחזרתי אותה לשידה, הופכת אותה כך שג'ייקוב לא יביט בנו בעיניו החודרות. "את יודעת, את לא צריכה להתלהב מכל בחור שני שאת רואה. את נשמעת כמו מעריצה של להקת בנים." "זאת זכותי הדמוקרטית," היא ענתה והוציאה לי לשון. "וחוץ מזה, עם גנים כאלה בסביבה, פלא שאת מצליחה להתרכז בשיעורי בית? אני הייתי נכשלת בכל המקצועות." חייכתי. "טוב, גברת 'אני נכשלת במתמטיקה בגלל שרירי בטן', בא לך לשחק בפלייסטיישן?" היא הרימה גבה. "פלייסטיישן? אוקיי, אני באמת לא מבינה למה את תמיד מתנהגת כמו בן. כנראה תופעת לוואי של לגדול בבית הזה... אבל יאללה, אני בפנים. תתכונני להפסיד."

שלוש שעות וחצי אחר כך, העיניים שלנו כבר כאבו מהמסך, והולי הפסידה לי בפעם העשירית ברציפות במשחק מכות. דפיקה קצרה וחזקה נשמעה בדלת. קמתי ופתחתי אותה. זו הייתה גברת קופרמן, עומדת שם ביציבה זקופה ופנים חתומות. "מה קורה, קופ?" שאלתי. "ארוחת ערב. עכשיו. לרדת," היא ירתה את המילים כמו פקודות צבאיות והסתובבה ללכת לפני שהספקתי להגיב. "אוקיי! עוד חמש דקות!" צעקתי אחרי הגב המתרחק שלה וסגרתי את הדלת. הלכתי להולי וכיביתי את הטלוויזיה. "היי!" היא מחתה. "הייתי באמצע משחק חשוב! בדיוק עמדתי לנצח, היית על טיפת חיים אחרונה!" "כן, בטח," גיחכתי. "ממש חשוב להתחיל עם הדמות הווירטואלית של הלוחם. ראיתי איך הזזת את המצלמה כדי להסתכל לו על הישבן הווירטואלי." "זה יכול לעזור בחיים האמיתיים," היא אמרה ברצינות תהומית. "זה אימון טקטי לזיהוי מטרות איכותיות." "את חושבת רק על בנים," גלגלתי עיניים וזרקתי עליה כרית.

שוב דפיקה בדלת. הפעם היא הייתה שונה. רכה יותר, אבל עם נוכחות כבדה יותר. "גברת קופרמן, אמרתי לך שאנחנו יורדות בעוד חמ..." פתחתי את הדלת בטריקה, והמילים נתקעו לי בגרון. זה לא היה גברת קופרמן. מולי עמד ג'ייקוב. הוא נראה שונה ממה שזכרתי. בוגר יותר. הזיפים על פניו היו כהים וצפופים יותר, והכתפיים שלו נראו רחבות עוד יותר מתחת לחולצה השחורה הצמודה. הריח שלו - שילוב של יער, גשם ומשהו חייתי ופראי שאי אפשר לטעות בו - הכה בי מיד והציף אותי בזיכרונות. "ג'ייקוב," לחשתי, והחיוך התפשט על פניי מעצמו. "ברוך הבא." הוא חייך, החיוך החם הזה שממיס קרחונים, ומשך אותי לחיבוק עוטף. הרגשתי את שרירי החזה המוצקים שלו נצמדים אליי, ואת החום של הגוף שלו חודר דרך הבגדים. "התגעגעתי אלייך, לולה," הוא לחש לתוך השיער שלי, הקול שלו עמוק ומרעיד. "גם אני אליך," מלמלתי, מנסה לא להסמיק מהקרבה.