זאבים ביער

פרק 22

פרק 22

"הגיע הזמן," אמרה וויט בקול חלול, סוקרת את המעגל המתוח שעמד סביבה. קייט הרימה את ידיה, עשן סגול סמיך מתחיל להתפתל סביב גופה כמו הילה חיה. טייגר, בעקבותיה, זרק אבקה כסופה על הרצפה במרכז המעגל. שניהם החלו ללחוש מילות כשף עתיקות בקצב מהיר ומהפנט. האוויר בחדר רעד. העיניים של וויט והוול השתנו לשחור מוחלט, כמו שני בורות אפלים. האבקה על הרצפה התחילה לזוז ולהסתחרר, יוצרת מערבולת של חומר ואור שחור-סגול שריחפה באוויר. המערבולת גדלה, יונקת אליה את האור שבחדר. קיט, קווין, מייק וג'ייקוב עמדו ליד המכשפות, דרוכים ומפוחדים, אך נחושים. "אנחנו ניכנס פנימה," אמרה הוול, קולה מהדהד. "אבל קייט וטייגר חייבים להישאר כאן. הם העוגן שלנו. הם הכרטיס היחיד שלנו חזרה." וויט צעדה קדימה לתוך החשיכה המסתחררת. הוול המריאה אחריה ונעלמה בתוכה. ארבעת הגברים החליפו מבטים אחרונים. קיט הנהן, והם פסעו פנימה בזה אחר זה, נבלעים אל תוך הלא נודע. "קדימה טייגר!" צעקה קייט, הזיעה ניגרת ממצחה. "תחזיק את זה!" הוא עמד מול המערבולת, מרוכז כולו, מרגיש את האנרגיה שואבת ממנו כוחות. "אתה יכול לעשות את זה," הוא לחש לעצמו, מזרים את כל כוחו כדי לשמור על השער פתוח עבורם. המערבולת התייצבה. קייט וטייגר קרסו על הרצפה, מתנשמים בכבדות, אפיסת כוחות משתלטת עליהם. "לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה," קייט לחשה, מביטה בתקרה. "מקווה שבסוף לא נצטרך לחלץ גם אותם," טייגר ענה, עוצם עיניים.

בצד השני, בתוך מערה עצומה עשויה קריסטלים שחורים, נפערה מערבולת באוויר. הוול יצאה ממנה ראשונה, נוחתת בקלילות על חוד של קריסטל ענק. וויט יצאה אחריה, והינשופה מיד חזרה לכתפה. ואז נזרקו החוצה קיט, מייק, קווין וג'ייקוב. הם נחתו על רצפת האבן הקרה, מתגלגלים וגונחים. מיד לאחר מכן, כולם החלו להקיא בפינות המערה. המעבר בין העולמות הפך להם את הבטן. "זה כל כך נוראי," מייק גנח, מנגב את פיו. "לא אמרתן לנו שיש תופעות לוואי כאלה," ג'ייקוב התלונן, מנסה לייצב את העולם המסתובב. "אני כל כך שונא את הגוף שלי עכשיו," קווין מלמל, חיוור כסיד. "כל אחד מקבל את זה שונה בפעם הראשונה," וויט אמרה באדישות, מביטה בהם ללא רחמים. קיט היה הראשון להתאושש. הוא הזדקף, מותח את גבו הכואב. "למה אתם מחכים? בואו נזוז. לולה ומולי מחכות לנו." וויט והוול הובילו בראש. המערבולת מאחוריהם דעכה ונעלמה, משאירה אותם לכודים בעולם החדש והזר הזה.

המערה הייתה עוצרת נשימה. קריסטלים שחורים ענקיים צמחו מהרצפה ומהתקרה, זוהרים באור פנימי קלוש בכל פעם שמישהו דרך לידם. קול טפטוף מים אינסופי הדהד בחלל, כמו שעון חול שאוזל. הם הלכו זמן מה עד שהגיעו למבוי סתום. קיר סלע חלק חסם את דרכם. "מה נעשה עכשיו?" שאל מייק בייאוש. העיניים של וויט והוול חזרו למצבן הרגיל והצהוב. "פשוט נעבור," אמרה הוול ועפה ישר לתוך הקיר. האבן לא עצרה אותה; היא עברה דרכה כאילו הייתה עשויה ממים, אדוות מתפשטות על פני הסלע. כולם נותרו המומים. "שכחתם שמערות קריסטלים הן הטריטוריה שלנו?" וויט חייכה חיוך קטן. "אני והוול מכירות כבר את כל הטריקים." היא פסעה קדימה ונעלמה גם היא בתוך הסלע. הגברים הביטו זה בזה בחשש. קיט לקח נשימה עמוקה. "אחריהן." הוא צעד לתוך הקיר. התחושה הייתה קרירה ורטובה, כאילו צלל לתוך בריכה. ואז הוא היה בצד השני. הבנים עקבו אחריו. הם מצאו את עצמם במסדרון חשוך לחלוטין. אורות הקריסטלים נעלמו.

במרחק, בחדר הכס, דיינה פקחה את עיניה. הן נצצו באפלה. היא חייכה חיוך מרושע. "הם כאן," היא אמרה לאליינה שעמדה מולה. אליינה אספה את רעמת שיערה האדמוני לקוקו גבוה וקשרה אותו בסרט משי שחור, מתכוננת לקרב. דיינה קפצה את ידה לאגרוף. טיפות של לבה לוהטת החלו לעלות מהרצפה אל התקרה, כמו גשם הפוך, מאירות את החדר באור אדום ומבשר רעות. "תני לי לטפל בזה," אליינה ביקשה, עיניה בורקות בהתרגשות. דיינה קמה מכיסא הקריסטלים המפואר שלה. "אל תאכזבי אותי." אליינה הרימה את ידה וחתכה את האוויר בתנועה חדה מלמעלה למטה. מפל אדיר של לבה התפרץ מהרצפה, שואג. ואז, בתנועה נוספת, הלבה נעלמה, ולקחה את אליינה איתה.

הקבוצה יצאה מהמסדרון החשוך אל היכל ענקי. במרכזו עמדה במת אבן מרחפת מעל תהום ללא תחתית. ארבעה גשרים צרים ורעועים הובילו אליה מכיוונים שונים. הם עלו בזהירות על הגשר הקרוב. הקרשים חרקו תחת משקלם, מאיימים להישבר בכל רגע. כל צעד היה הימור. הם הגיעו למרכז הבמה ונשמו לרווחה. הם החלו ללכת לכיוון הגשר הנגדי, בדרך להמשך המסע. לפתע, נהר של לבה רותחת פרץ מתוך האבן, חוצה את דרכם וחוסם את המעבר. מתוך הלבה הגיח נחש ענק עשוי אש וסלע רותח - סנייק. ועל ראשו עמדה אליינה, נקייה וזוהרת. היא חייכה לעבר הקבוצה המבוהלת. "שלום אורחים." הנחש זינק עליהם. הוא התפתל סביבם במהירות מסחררת, מפריד את וויט והוול מהשאר. הגוף הבוער שלו יצר כלוב של לבה חיה סביב קיט והבנים. הלבה התקשתה והפכה לסורגים לוהטים שלא הפסיקו לנוע. הנחש נעלם והופיע מחדש לצד אליינה, קטן יותר ורגוע. "חשבתי שכבר לא תבואו," אליינה אמרה בקול מתוק. "וויט, הוול... אתן יכולות ללכת. דיינה מחכה לכן." וויט הנידה בראשה להסכמה. הוול עפה מעל נהר הלבה. הלבה נפרדה ויצרה גשר עבור וויט. הבנים צעקו בתסכול. הם ניסו לשנות צורה לזאבים, אבל בכל פעם שגופם נגע בסורגי הלבה הלוהטים, הם נכוו קשות ונאלצו לחזור לצורתם האנושית, חסרי אונים. אליינה צחקה צחוק פעמונים. "אתם לא תצליחו לצאת מכאן... אבל אל תדאגו, עוד מעט הכל ייגמר." "תוציאי אותי מכאן!" נהם מייק, אוחז בסורגים וחוטף כוויה, אבל לא מרפה. ג'ייקוב וקווין, עיניהם בוערות בצבעי הזאב שלהם, שלפו טפרים ושרטו את האוויר בזעם. "ידעתי שאסור לסמוך על מכשפות," קיט מלמל במרירות, מביט בוויט והוול המתרחקות. "אל תדאגו," אליינה אמרה, "אני לא אעשה לכם כלום, כל עוד תתנהגו כמו ילדים טובים." סנייק הניח את ראשו על כתפה. היא ליטפה אותו ולחשה: "תשמור עליהם בינתיים. שאף אחד לא יזוז." גופה החל לזהור, והיא הפכה ללבה נוזלית מכף רגל ועד ראש, נמסה ונבלעת לתוך הרצפה.

"אתן סוף סוף הגעתן... ממש לקחתן את הזמן, אה?" דיינה אמרה בציניות כשראתה את וויט והוול נכנסות לאולם הכס. היא התקרבה אליהן, נעמדה מולן והושיטה יד. "חיכיתי הרבה זמן כדי לראות אתכן שוב." וויט לחצה את ידה הקרה. "הסכם הוא הסכם." לפתע, אליינה הופיעה מתוך הרצפה, מתמצקת חזרה לצורתה האנושית. היא הביטה בשלוש הנשים. "אז אנחנו הולכים לעשות את זה או לא?" היא שאלה בחוסר סבלנות, מושכת את סרט השיער מראשה. שיערה האדמוני גלש על כתפיה כמו מפל אש. "כבר נמאס לי לחכות." וויט והוול התקרבו לאליינה. "כן, הזמן הגיע..." אמרה וויט בקול שקט. "אבל אני די בטוחה שאם חיכיתן כל כך הרבה שנים, לא יהיה לכן אכפת לחכות עוד כמה דקות." "אנחנו צריכות לדבר עם הבנות..." הוול אמרה, מתכוונת ללולה ומולי. "אם הן לא ישתפו פעולה מרצון, אתן יודעות מה יקרה. הטקס ייכשל." דיינה פסעה ביניהן, מפרידה כוחות. היא הביטה בוויט במבט מקפיא. "יש לכן חמש דקות. תעשו את זה זריז." "זה כל מה שנצטרך," וויט אמרה. הוול שאלה: "אז שנמצא את הדרך לבד, או שאתן תובילו אותנו לצינוק?"