פרק 11
"אני צריך שתחליפי לה את הזיכרון," שמעתי את קולו של טייגר, עמום ורחוק כאילו בקע מתוך ערפל סמיך. "הזאבים האלו יבואו לחפש אותה, הם כבר מרחרחים את הגבולות. אין לנו הרבה זמן." פקחתי את עיניי לאט, הריסים שלי כבדים. הכל היה מטושטש. מצמצתי וראיתי שאני יושבת על כיסא עור נוקשה בחדר עמום. מולי עמד טייגר, ולצידו אישה שלא הכרתי. האישה הייתה מרשימה ומאיימת בו זמנית. שיערה היה מתולתל ופראי, מגיע עד כתפיה, צבוע בגוונים מהפנטים של כחול עמוק וסגול חציל. העיניים החומות שלה היו חמות, אבל היה בהן ניצוץ של סכנה. "אני לא יכולה לעשות את זה," היא אמרה בקול צרוד, מנידה בראשה. "זה מסוכן מדי. המוח שלה שברירי." "בבקשה, קייט," טייגר התקרב אליה, מניח יד על כתפה בעדינות שגבלה בנואשות. "אנחנו חייבים לעשות את זה בשביל רובן. אנחנו צריכים למצוא אותו לפני שזה יהיה מאוחר מדי! היא המפתח." קייט נאנחה, מבטה נדד מטייגר אליי. היא בחנה אותי במבט מלא חמלה מהולה בחשש. "בסדר," היא לחשה לבסוף. "אבל אני צריכה גם את עזרתך. הכוח שלי לבד לא יספיק כדי להחזיק את המחסומים." עיניו של טייגר השתנו ברגע. הזהוב החתולי התחלף לכחול מחשמל ובוהק. הוא אחז בידיה של קייט בחוזקה. היא עצמה עיניים ונשמה עמוק, מרכזת את כל האנרגיה שלה. לפתע, עשן סגול סמיך וריחני בקע מפיה כמו נחש חי. הוא התפתל באוויר ועשה את דרכו ישר אליי. "מה לעזאזל..." ניסיתי לצעוק, אבל הקול נתקע לי בגרון. עצרתי את נשימתי, מנסה להתחמק, אבל העשן היה מהיר ממני. הוא חדר לנחיריי ולפי, ממלא את ריאותיי. העשן הסגול נכנס לבית החזה שלי, מתפשט בוורידים כמו רעל מתוק. התחלתי לרעוד בכל הגוף. השיעול חנק אותי. הראייה שלי החשיכה, והתעלפתי שוב לתוך תהום של שכחה.
...
התעוררתי במיטה שלי. השמש חדרה דרך החלון, מאירה את החדר באור נעים. הסתכלתי סביב. הכל היה במקום. התמונות של אבא שלי ושלי על הקיר, מחייכים מכל פינה. הבגדים בארון מסודרים לפי צבעים. הכל היה רגיל, מוכר ובטוח. דלת החדר נפתחה, וטייגר נכנס פנימה, מחזיק מגש כסף עם ארוחת בוקר מפנקת. הוא נראה רענן, השיער הלבן שלו מסודר ברישול אופנתי. "סוף סוף התעוררת, יפהפייה," הוא אמר בחיוך עקום. חייכתי אליו, למרות העייפות. "לא הודות לך ולרעש שאתה עושה." הוא צחק והניח את המגש על המיטה לידי. התיישבתי, נשענת על הכריות הרכות. הוא התיישב על קצה המיטה והעביר את המגש על ברכיי. "איך את מרגישה הבוקר?" הוא שלח יד ואחז בידי. האצבעות שלו ליטפו את גב כף היד שלי. צמרמורת מוזרה, לאו דווקא נעימה, עברה בי. "אתה חייב להפסיק לעשות את זה בכל בוקר!" משכתי את היד שלי, משחקת אותה כועסת. "אבל זה כיף לי לעצבן אותך," הוא ענה, העיניים שלו נוצצות. הוא תפס את היד שלי שוב ונישק אותה נשיקה רכה וממושכת. השפתיים שלו היו חמות. "כשתסיימי לאכול, תרדי למטה," הוא אמר וקם. "אנחנו יוצאים לריצה. את צריכה לחזק את הרגליים האלה." הוא קרץ לי ויצא מהחדר. התחלתי לאכול את הפנקייקים, אבל התיאבון שלי נעלם. שוב הייתה לי את ההרגשה המוזרה הזאת... משהו לא הסתדר. למה המגע שלו עושה לי צמרמורת של אי-נוחות ולא של עונג? סיימתי לאכול בכוח. הזזתי את המגש לשולחן הצדדי וצלצלתי בפעמון הקטן שעמד שם. תוך שניות המגש נעלם באוויר. קסם פשוט. הלכתי לארון והוצאתי בגדי ספורט. לבשתי גופייה שחורה צמודה, טייץ שחור מחמיא ונעלי ספורט לבנות. אספתי את השיער לקוקו גבוה וירדתי למטה.
YOU ARE READING
זאבים ביער
Manusia Serigalaשלושה אחים. סוד אחד קטלני. ונערה אחת שנושאת בדמה כוח מאיים. לולה גדלה באחוזת בריינאר כבת בית, מוגנת ואהובה. אבל מתחת לפני השטח רוחשת סערה. האחים בריינאר הם אנשי זאב, והאינסטינקטים שלהם מתעוררים כשלולה הופכת מילדה לאישה. במאבק בין נאמנות לתשוקה, ובין...
