זאבים ביער

פרק 12

פרק 12

"לולה!" צעקה חדה פילחה את האוויר, ומיד אחריה הרגשתי צריבה חדה על הלחי. הראש שלי נזרק הצידה מעוצמת הסטירה. פקחתי את עיניי בבהלה, משתעלת מהאוויר הדחוס והמסריח. "בשביל מה זה היה טוב?!" צעקתי, מחזיקה את הלחי הבוערת. הראייה שלי הייתה מעורפלת, כמו מסך טלוויזיה ישן. ראיתי את קייט וטייגר יושבים לידי על הרצפה הקרה, פניהם מתוחות מדאגה וכעס. הריח של הגז עדיין עמד באוויר, חריף ומחניק. "את בסדר?" שאל טייגר, קולו נמוך ודרוך. הוא הושיט יד לגעת בי, אבל נרתעתי. "כן..." מלמלתי, מנסה לייצב את העולם המסתובב. "אמרתי לך לא לזוז ולא לצאת," קייט נזפה בי, אבל עזרה לטייגר להרים אותי. הם משכו אותי למעלה. הרגליים שלי רעדו כמו ג'לי. עמדתי שם, נתמכת על ידי שניהם, מרגישה כלואה. "אני בסדר, תשחררו," אמרתי והשתחררתי מאחיזתם בכוח שלא ידעתי שיש בי. התקדמתי לכיוון הדלת הפתוחה, אבל העולם נטה הצידה וכמעט נפלתי. טייגר תפס אותי בזרוע בחוזקה, מייצב אותי. "אני יכולה לבד," סיננתי, מתנערת ממנו שוב ויוצאת למסדרון. האוויר בחוץ היה נקי יותר. השניים הלכו אחריי כמו צללים. פתאום קייט תפסה לי את היד ועצרה אותי. "צריך לטפל לך ביד!" היא אמרה, עיניה ממוקדות בכף היד שלי. הסתכלתי למטה. היד שלי הייתה מכוסה בדם יבש, ובמרכזה היה חתך עמוק ומכוער. איך לא הרגשתי את זה עד עכשיו? כנראה שהאדרנלין עשה את שלו. "מה? איך..." מלמלתי, המומה. "הצינור," טייגר אמר מאחוריי. "שברת אותו בידיים חשופות. בואי."

ירדנו במדרגות למטבח המרווח. הכל נראה נורמלי מדי לעומת הטירוף שהלך למעלה. קייט הושיבה אותי על כיסא עץ כבד. "חכי כאן, אני אביא את הערכה." היא נעלמה לחדר שירות צדדי. נשארתי לבד עם טייגר. הוא נעמד לידי, קרוב מדי. הרגשתי את החום של הגוף שלו. הוא השחיל את ידו מתחת לשיערי, מלטף את העורף שלי באצבעות ארוכות. המגע שלו העביר בי צמרמורת של דחייה. הזזתי את ידו בתנועה חדה. "די." הוא עצר במקום, מופתע מההתנגדות. "די?" הוא חזר על המילה, כאילו היא שפה זרה עבורו. הוא משך כיסא וישב מולי, מביט בי בעיניים הזהובות והבוחנות שלו. הנחתי את ידי הפצועה על השולחן, מנסה להתעלם מהמבט שלו שקדח בי.

קייט חזרה, נושאת קופסת עץ מגולפת. היא פרשה על השולחן צנצנות זכוכית, תחבושות ונוזלים בצבעים מוזרים. "את חושבת שנוכל לעשות את זה היום?" טייגר שאל אותה, חוסר סבלנות בקולו. "זה תלוי במצב שלה," ענתה קייט ביובש, טובלת צמר גפן בנוזל ירקרק. היא לקחה את ידי הפצועה. "אייי!" לחשתי וקפצתי כשהנוזל נגע בחתך. זה שרף כמו אש גיהינום. "סליחה," היא מלמלה, מנסה להיות עדינה יותר, אבל המתח בחדר היה בלתי נסבל.

טייגר קם מהכיסא בפתאומיות. הוא דפק באגרופו על השולחן בעוצמה שהרעידה את הצנצנות. "שיט!" הוא שאג. קייט ואני קפצנו במקום. "מה יש לך?!" היא צעקה עליו חזרה. "יש לך מושג מתי המועד הבא?!" הוא צעק, מתחיל ללכת הלוך ושוב במטבח כמו נמר בכלוב. "ככה בחיים לא נמצא אותו! הזמן אוזל לנו!" הוא תפס את הכיסא שישב עליו והטיח אותו ברצפה. הכיסא התנפץ לרסיסים בקול מחריד. "למה הבן זונה הזה היה חייב לבוא היום?!" הוא צעק, מתייחס כנראה לזאב שביקר קודם. הוא רכן על השולחן, נושם בכבדות, הידיים שלו לבנות מרוב לחץ על העץ. הוא נשם עמוק, מנסה לשלוט בעצמו, ואז אסף את שערו הלבן והארוך בגומייה שחורה בתנועה עצבנית.