זאבים ביער

פרק 18

פרק 18

החום היה הדבר הראשון שהרגשתי. חום כבד, מעיק, שעלה מהרצפה וחדר דרך הבגדים, צורב את עורי. הזיעה ניגרה ממני בנחלים, מדביקה את השיער למצח ואת החולצה לגב. האוויר היה דליל, רווי בריח של גופרית ואפר. פקחתי את עיניי בקושי, העפעפיים שלי כבדים כאילו נתלו עליהם משקולות. ניסיתי להזיז את גופי מרצפת האבן הלוהטת, אך רשרוש מתכתי צורם עצר אותי. הסתכלתי למטה. ידיותיי היו כבולות בשרשראות ברזל שחורות וכבדות, שנעלמו לתוך הקיר האפל. גם רגליי היו קשורות באזיקים גסים ששיפשפו את עורי עד זוב דם. מועקה אדירה התיישבה על החזה שלי. נאנחתי, הגרון שלי יבש ושורף. "איפה אני?" לחשתי, הקול שלי צרוד ושבור, מהדהד בחלל הענק והריק. המחשבות על האירועים הקיצוניים של השבועות האחרונים רצו בראשי כמו סרט נע - החטיפה, הזיכרון שאבד וחזר, ג'ייקוב והנשיקה, היד שיצאה מהרצפה... איך הכל הסלים כל כך מהר?

היה חשוך, אבל הרצפה זהרה באור אדמדם עמום. הרמתי את ראשי וראיתי את המקור. מולי זרם נהר קטן של לבה רותחת, מבעבע ולוחש. החום שנדף ממנו היה בלתי נסבל. ניסיתי לקחת כמה צעדים אחורה בבהלה, אבל השרשראות נמתחו והראש שלי נחבט בקיר האבן מאחוריי. "פאק!" צעקתי בכאב, מניחה יד כבולה על הראש הפועם.

"סוף סוף התעוררת." קול נשי, עמוק וסמכותי, בקע מתוך הצללים בצד השני של הנהר. דמות יצאה אל האור האדום. זו הייתה אישה עוצרת נשימה ומפחידה כאחד. שיערה השחור והחלק גלש עד מותניה כמו גלימה של לילה, ועיניה השחורות היו תהומות ללא תחתית. היא לבשה שמלה ארוכה בצבע אדום כהה שנראתה עשויה מדם קרוש. היא התקרבה לשפת נהר הלבה. במקום לעצור, היא הניחה רגל יחפה על הנוזל הבוער. ציפיתי לראות אותה נשרפת, לשמוע צרחה. במקום זאת, נשמע קול רתיחה חזק - טסססס - והלבה תחת רגלה הפכה מיידית לאבן בזלת שחורה וקרה. היא המשיכה ללכת מעל הנהר, יוצרת לעצמה גשר של אבן עם כל צעד, עיניה נעוצות בי. היא שיחררה חיוך קטן ומצמרר כשראתה אותי מתכווצת אל הקיר.

"מה קורה כאן? מי את?" שאלתי, הקול שלי רועד. "מה את רוצה ממני?!" היא נעצרה מולי, החום נפלט מגופה כמו תנור. "אני לא רוצה ממך כלום... עדיין," היא אמרה בקול רגוע ומצמרר. היא הסתובבה והחלה ללכת חזרה לכיוון הנהר. "בואי אחריי." זו לא הייתה בקשה. זו הייתה פקודה. לא זזתי. הגוף שלי היה משותק מפחד. "את רוצה לעשות את זה בדרך הקשה? אוקיי, איך שתרצי," היא אמרה באדישות, כאילו היא מדברת על מזג האוויר. היא הרימה את ידה השמאלית בתנועה חדה. לפתע, שרשראות הברזל הכבדות התרוממו באוויר כאילו היו עשויות נוצות, ומשכו אותי אחריה בכוח אדיר. "לא!" צעקתי, מנסה להתנגד, לחפור עם העקבים ברצפה, אבל הכוח היה חזק ממני. נגררתי לעבר הלבה. התקרבתי יותר ויותר לנהר הבוער. ראיתי את קצה הגשר שדיינה יצרה מתחיל לחזור להיות נוזלי בקצוות. החום שרף את פניי. "לא!" המילה נפלטה מפי בבעתה. רגליי נגעו באבני הבזלת החמות. הסוליות של הנעליים שלי התחילו להינמס ולהעלות עשן. רצתי, מדלגת מעל התהום הבוערת, הלב שלי דופק בפראות, וממשיכה ללכת אחריה לתוך האפלה. "אני יכולה לעשות דברים גרועים יותר..." הקול שלה הדהד מלפנים, "...כדי שתתנהגי בהתאם." האיום היה ברור. בלית ברירה, הלכתי אחרי השובה המסתורית שלי, השרשראות משקשקות עם כל צעד.