זאבים ביער

פרק 20

פרק 20

טיף. טף. טיף. רעש הטיפות הנוזלות ממקום לא ידוע בתקרה היה הדבר היחיד ששבר את הדממה המעיקה. לולה ישבה על רצפת האבן הקרה והמחוספסת, גבה נשען על הקיר הלח. רגליה היו אזוקות בשרשראות ברזל כבדות שהתחברו לטבעת בקיר, מגבילות את תנועתה למטרים ספורים. השקט הזה חירפן אותה. הוא היה גרוע יותר מהצעקות של דיינה. בראש שלה רצו תסריטים, אחד גרוע מהשני. היא חשבה על אבא שלה, על המשפחה, על טייגר... ופשוט בהתה באש שבערה באח אבן ענקי מחוץ לתא הסורגים שלה. הלהבות ריקדו בצבעים לא טבעיים של סגול וכתום, והיא כל כך רצתה להיות קרובה לחום הזה, להרגיש משהו חוץ מהקור המקפיא של הצינוק.

לפתע, הרצפה ליד האח החלה לבעבע. בועות זפת שחורות וגדולות צצו משום מקום, מתנפחות ומתפוצצות בקולות רטובים ומגעילים. מתוך הזפת השחורה והסמיכה עלתה דיינה, נקייה ויבשה כאילו לא עברה הרגע דרך האדמה. מיד אחריה, נשלפה מתוך הזפת דמות נוספת. גופה היה רפוי, חסר חיים. לולה קפצה על רגליה בבהלה, השרשראות משקשקות. "מה עשית לה?!" היא צעקה, מזהה את השיער השטני ואת תווי הפנים המוכרים. זאת הייתה מולי. היא הייתה מחוסרת הכרה, עירומה לחלוטין, וגופה היה מכוסה בסימנים כחולים ושחורים מפחידים. "מולי!" לולה צעקה, רצה לסורגים, הידיים שלה אוחזות בברזל הקר.

דיינה התקרבה לתא, גוררת את מולי אחריה בכוח טלקינטי, כאילו הייתה בובה שבורה. היא פתחה את דלת הסורגים בחריקה צורמת והשליכה את מולי פנימה על הרצפה הקשה. "תכסי אותה בזה," דיינה אמרה בתיעוב, בועטת לעבר לולה סדין ישן ומרופט שהיה זרוק בפינה. "אני לא רוצה לראות את הגוף העלוב שלה." היא עיוותה את פניה בגועל. היא יצאה וטרקה את הסורגים, נועלת אותם במפתח שחור וגדול. לפתע, שרשראות חדשות פרצו מתוך הקיר כמו נחשי מתכת וליפפו את עצמן סביב רגליה של מולי, מהדקות את האחיזה בנקישה. דיינה עמדה מול הסורגים, מיישרת את שמלתה האדומה. "היא ניסתה לעמוד בדרך שלי... טעות גדולה. אז היא תצטרך להישאר כאן איתך בינתיים. תיהנו מהאיחוד המשפחתי." היא שיחררה חיוך מרושע, עיניה השחורות בורקות, והסתובבה ללכת, נעלמת במסדרון האפל.

לולה התעלמה ממנה ורצה למולי. היא כרעה ברך לידה, הידיים שלה רועדות. המצב היה נראה גרוע. למולי היו שטפי דם ענקיים על הצלעות, סימני חניקה על הצוואר, והיא בקושי נשמה. העור שלה היה קר. "לא, לא, לא..." לולה לחשה. הלב שלה צנח. היא הניחה שמולי גוססת, או גרוע מכך. וזה הכל בגללה. היא פרשה את הסדין המרופט על גופה של מולי וחיבקה אותה בחוזקה, מנסה לחמם אותה בחום גופה שלה. "מולי... מולי, תתעוררי," היא התחננה, מלטפת את שיערה. "אני כל כך מצטערת, מולי... זה הכל בגללי." הדמעות התחילו לרדת, חמות ומלוחות. הן זלגו על לחייה ונפלו על פניה החיוורות של מולי. "סליחה," היא אמרה שוב ושוב, עוצמת את עיניה בחוזקה ומתפללת לנס. לפתע, אחת הדמעות של לולה שנחה על לחיה של מולי התחילה לזהור. אור כחול, עדין וטהור, בקע מתוך הטיפה הקטנה. הדמעה החליקה ונספגה בעורה של מולי. כמו במכת חשמל, מולי פתחה את עיניה בבת אחת ושואפת אוויר בקול שריקה, כאילו חזרה לחיים מטביעה. היא נרתעה לאחור בבהלה, משתעלת. היא הביטה בלולה בעיניים פעורות ומבולבלות. "לולה?" לולה פקחה עיניים, לא מאמינה למראה עיניה. "מולי!" היא זינקה עליה בחיבוק מוחץ. מולי חיבקה אותה בחזרה, חזק, מנחם. "אני כל כך שמחה לראות אותך," מולי לחשה, הקול שלה עדיין צרוד. לולה הביטה בה בהלם. הסימנים הכחולים, החבורות הנוראיות על הצלעות - הם נעלמו. העור של מולי היה חלק ובריא, כאילו מעולם לא נפגעה. "אני חשבתי שמתת... בגללי..." לולה בכתה, והפעם אלו היו דמעות של הקלה. "ששש... אני בסדר," מולי ליטפה את גבה. "את בסדר."

הן ישבו חבוקות כמה דקות, שואבות כוח זו מזו בתוך האפלה. "אנחנו חייבות לצאת מכאן," מולי אמרה בנחישות של אלפא. היא קמה מהרצפה הקרה, אבל מיד נפלה חזרה. השרשראות ברגליה נמתחו ועצרו אותה בחבטה. "אי אפשר... אנחנו קשורות," לולה אמרה בייאוש, מראה לה את האזיקים שלה. מולי בחנה את השרשראות במבט רצחני. "אנחנו נראה בקשר לזה." היא עצמה עיניים והתכווצה, מנסה לשנות את צורתה לזאבה.

הורידים בצווארה בלטו, השרירים נמתחו, אבל כלום לא קרה. הגוף שלה נשאר אנושי ופגיע. "את חושבת שהייתי מכניסה אותך לשם איתה אם היית יכולה לשנות צורה?" הקול של דיינה הדהד בחלל, מלא לעג. היא הופיעה שוב מול הסורגים, כאילו חיכתה לרגע הזה. "הצחקת אותי. הברזל הזה מכושף. אתן לא תוכלו לצאת מכאן לעולם." השתיים נצמדו זו לזו. "את הולכת להתחרט על זה," מולי סיננה, עומדת זקופה למרות העירום והשרשראות. "אין לך מושג מי הולך להגיע. הלהקה שלי תהפוך את המקום הזה לאבק." דיינה התקרבה לסורגים, הפנים שלה קודרות. "לכן אין מושג מה עומד לקרות. אין לכם מושג מה הלכתן לעשות. אתן הייתן מביאות את..." לפתע, היא השתנקה. סימן אדום ולוהט, בצורת חבל דק, הופיע יש מאין על צווארה החיוור של דיינה. הוא התהדק, חונק אותה, מונע ממנה להמשיך את המשפט. היא תפסה בצווארה, העיניים שלה פעורות בכאב ובפחד רגעי. "אם אתם תמשיכו לעמוד בדרך שלי..." היא ניסתה שוב, אבל החבל האדום זהר והתכווץ שוב. היא השתעלה. מולי ולולה הביטו בה בתדהמה. מישהו שולט בדיינה? מי יכול להיות חזק יותר מבת של אלה? דיינה נשמה עמוק, מסדרת את הנשימה. הסימן האדום דהה לאט. "פשוט אל תעמדו בדרך שלי," היא אמרה בקול צרוד יותר, נמנעת מלהגיד את מה שרצתה קודם. "והכל יהיה בסדר. אם פשוט תהיו בצד ולא תעשו שוב דברים מטופשים." היא הסתובבה והלכה משם במהירות, כמעט בורחת. מולי התקרבה ללולה ולחשה: "על מה היא מדברת? ומי חונק אותה?" לולה החזיקה בידה של מולי, רועדת. "אין לי מושג. אבל אני חושבת שאנחנו בצרות גדולות יותר ממה שחשבנו."

ביער, ליד הנהר. "שיט... היא לא כאן," ג'ייקוב אמר, מרחרח את האדמה השחורה והדביקה שנשארה במקום שבו דיינה ומולי נעלמו. הריח היה של גופרית וקסם עתיק. בועות שחורות עדיין התפוצצו פה ושם. מייק תפס את ראשו בשתי ידיים בייאוש. "הגענו מאוחר מדי..." הוא בעט באבן גדולה בכל הכוח. האבן עפה לתוך היער ונעלמה בין העצים ברעש של ענפים נשברים. קווין נשך את שפתו התחתונה עד שדם יצא. "אנחנו איבדנו את שתיהן..." הוא מלמל, המום. "ועכשיו אנחנו צריכים למצוא אותן... וכל זה כשאנחנו תקועים עם נסיך האלפים והחתולה המכשפה שלו." הוא דפק על המצח שלו. הוא לא חיכה. הגוף שלו התעוות והוא הפך לזאב בצבע שטני ענקי. הוא ילל יללה ארוכה וכואבת. "בואו נמהר כמה שיותר... חייבים למצוא אותן... עכשיו!" ג'ייקוב אמר, ושינה צורה גם הוא לזאב החום הכהה והמוכר. מייק הצטרף אליהם תוך שניות. שלושת הזאבים הסתובבו ופתחו בריצה מטורפת חזרה לאחוזה, האדמה רועדת תחת כפותיהם. הם היו חייבים לספר לקיט טייגר וקייט מה קרה. הם היו חייבים תוכנית חדשה. ומהר.