זאבים ביער

פרק 7

פרק 7

התעוררתי בבהלה קלה כשמייק טילטל את כתפי בעדינות אך בנחישות. פקחתי את עיניי לאט, הראייה שלי עדיין מטושטשת משינה עמוקה ונטולת חלומות. "הגענו," הוא אמר בקול רך, וחייך לעברי את החיוך הזה שגורם לעיניים הכחולות-כהות שלו לזרוח. חייכתי בחזרה, מתמתחת במושב הנוקשה, והפניתי את מבטי לחלון. כן... הגענו. אבל זה לא היה סתם מקום. כל מה שיכולתי לראות מחלון הרכב היה ים אינסופי של ירוק כהה. היינו עמוק בתוך היער, במקום שבו העצים היו כל כך גבוהים וצפופים שהם בקושי נתנו לקרני השמש לחדור דרכם. היה בזה משהו קסום, אבל גם קצת מאיים.

התמתחתי שוב, מרגישה את החוליות בגב מסתדרות, והסתכלתי לחלון שבצד השני. שם, בתוך קרחת יער קטנה ומוגנת, עמד הבית של סבתא קרולין. הוא נראה כאילו נלקח מתוך אגדה עתיקה - בנוי עץ כהה ואבן, עם צמחים מטפסים שעוטפים את המרפסת. קווין, שישב מלפניי, נקש באצבעותיו מול הפנים שלי. "לולה?" מצמצתי, חוזרת למציאות. "מה?" "לא שמעת שום דבר ממה שאמרתי?" הוא שאל בחיוך משועשע. "אממ... לא," הודיתי. "וואי, הראש שלך ממש בעננים..." הוא צחק, צחוק מתגלגל ומשוחרר. "מה שאלת?" "שאלתי אם את מתרגשת לראות את סבתא." היססתי לרגע. "נראה לי... לא ראיתי אותה הרבה זמן. היא תמיד הייתה... דמות מעניינת." קווין נאנח בחיוך וחזר להישען על המושב שלו. הרכב עצר בחריקת בלמים קלה על שביל החצץ.

אני יצאתי אחרונה מהרכב, שואפת את האוויר הצלול והקר של היער. היה לו ריח של אורנים וגשם שעומד לרדת. לקחתי את המזוודה שלי שעמדה בצד, ואיך שבאתי להרים את המזוודה השנייה והכבדה יותר, יד חזקה הקדימה אותי. מייק תפס את הידית. "זה בסדר, אני אקח אותה," הוא אמר, מרים את המזוודה הכבדה כאילו היא שוקלת כמו נוצה. הוא חייך והתחיל ללכת לכיוון הבית בצעדים בטוחים. "תודה," מלמלתי והלכתי אחרי הגב הרחב שלו.

דלת הבית נפתחה בתנופה, וקרולין יצאה החוצה בריצה קלילה שלא תאמה אישה בת 78. היא נראתה מדהים - השיער השטני והמתולתל שלה היה פזור ופראי, והעיניים הירוקות-דבש שלה ברקו באנרגיה של נערה. היא נראתה כאילו הזמן עצר מלכת עבורה אי שם בשנות ה-40 לחייה. "איזה כיף שבאתם!" היא צעקה, הקול שלה מלא חיים. היא חיבקה את מולי בחום. "וואו, כמה רזית! את לא אוכלת מספיק." "תודה, אמא," ענתה מולי וצחקה, רגילה להערות. היא עברה לקווין, תפסה לו את הפנים בשתי ידיים. "איך גדלת!" הוא חייך את החיוך הכובש שלו. פנתה לקיט ונתנה לו חיבוק גדול. היא מיד ניגשה למייק ואמרה את אותו הדבר, טופחת לו על השרירים בהערכה גלויה.

ואז היא הסתכלה לעברי. החיוך שלה התרחב, חושף חיבה אמיתית. היא התקרבה ונתנה לי חיבוק דוב שמחץ לי את הצלעות ונשיקה רטובה וצלצולית על הלחי. היא צחקה, משחררת אותי מעט כדי להביט בי. "כמה זמן לא ראיתי אותך... מה שלומך, לולה?" חייכתי, מרגישה את החום שהיא מקרינה. "הכל בסדר, קרולין... מה שלומך?" היא הניפה את ידה בביטול תיאטרלי. "סבתא! לא קרולין... והכל בסדר אצלי, כמו תמיד. התגעגעתי לכולכם." היא שחררה את ידיי והסתובבה לכיוון הבית, מנופפת לנו לבוא. "נו, למה אתם מחכים? תיכנסו כבר לבפנים! הכנתי עוגיות."