זאבים ביער

פרק 19

פרק 19

"מה אתה עושה?!" קייט צרחה על טייגר כשראתה אותו לוקח סכין פגיון כהה וחותך את כף ידו בתנועה מהירה. דם אדום כהה החל לזרום. "מה נראה לך שאני עושה?!" הוא צעק בחזרה, העיניים שלו בוערות. "מנסה להציל את המצב שאת נכשלת בו!" קיט נכנס למרתף בזהירות, צופה במחזה. "הוא מערבב את הדם שלו עם הדם של לולה," הוא לחש, מבין את חומרת המעשה. כישוף דם אסור. טייגר החזיק את ידו המדממת מעל קערת האבן העתיקה, שם כבר נח הדם של לולה. טיפות דם שלו נפלו פנימה, מתערבבות ויוצרות מערבולת כהה. הוא לחש מילות כשף עתיקות, ואז הרים את ידו. החתך נסגר מיד, משאיר רק פס דק ולבן. הוא פנה לארונות העץ הרעועים בצד, מחפש משהו נוסף. "למה אתה עושה את זה?" קייט שאלה, הקול שלה רועד. היא ידעה את המחיר של כשפים כאלה. טייגר שלף בקבוק מים מארון שבור, לגם ממנו ואז הטיח אותו חזרה. הארון נשבר סופית, הדלת נפלה ברעש. "כדי שיהיה לי יותר קל למצוא אותה!" הוא שאג, מסתובב אליה בזעם. "את לא אמורה לעשות משהו חוץ מלאכול לי את הראש?! תתחילי לעבוד על הלחשים שלך!" קייט קפצה לאחור, פגועה ומבוהלת. דממה כבדה נפלה במרתף. היא הסתובבה ורצה במעלה המדרגות, הדמעות חונקות את גרונה. "נמאס לי שהוא מתנהג אליי כמו חרא," היא לחשה לעצמה במסדרון. "מי מתנהג אלייך ככה?" מולי הופיעה משום מקום, מפתיעה אותה. "כלום..." קייט מלמלה, נמנעת מקשר עין, ומיהרה לעלות לחדר שלה, טורקת את הדלת.

מולי נשארה עומדת שם, מודאגת. היא לא יכלה לשבת בשקט. היא החלה לשוטט בבית הגדול והזר, נכנסת לחדרים ריקים, מנסה להסיח את דעתה מהמחשבות על לולה ועל הבנים שנמצאים ביער המסוכן. רגליה הובילו אותה לספרייה עתיקה בקצה המסדרון. המדפים היו עמוסים בספרים מאובקים בריח של ידע נשכח. היא החלה להוציא ספרים באקראי, מעבירה אצבעות על הכריכות. לפתע, ספר אחד משך את תשומת ליבה. הוא נראה מוכר בצורה מוזרה. היא הוציאה אותו, ואז שמעה רעש מוזר מאחוריה. ספר אחר נפל מהמדף מעצמו. היא הרימה אותו. הספר היה חסר כריכה וריק לחלוטין. הדפים היו לבנים וצחורים. היא הפכה אותו. בצד האחורי הייתה מראה קטנה משובצת בעור. היא הביטה בה, ולרגע אחד, ההשתקפות שלה לא הייתה אנושית - היא ראתה את פני הזאבה שלה מביטות בה חזרה. "מה לעזאזל..." היא לחשה. לפתע, הספר נפתח בידיה מעצמו. הדפים הריקים החלו להתמלא בדיו שחורה שנוצרה משום מקום, כותבת את עצמה במהירות מסחררת. היא הפכה לכריכה הקדמית.

הכותרת הופיעה באותיות זהב: 'מולי'. הלב שלה דפק. היא פתחה שוב והחלה לקרוא. הספר סיפר את חייה. הילדות שלה, השינוי הראשון, הפגישה עם קיט, לידת הבנים... העבר וההווה היו שם, כתובים בדיוק מצמרר. היא הגיעה לדף ריק באמצע הספר. משפט אחד הופיע שם בכתב יד מסולסל: "רק אלו שהלכו בעברם, וחוו את ההווה, יוכלו לראות את העתיד." היא ניסתה להפוך את הדף, אבל המילים נמחקו והדפים חזרו להיות ריקים. דלת הספרייה נפתחה. קייט נכנסה בריצה, ראתה את הספר בידיים של מולי והחווירה. היא חטפה אותו מידיה של מולי והחזירה אותו למדף בתנועה חדה. "מה זה הספר הזה?" מולי שאלה, המומה. "ספר מכושף," קייט ענתה בקוצר רוח. "הוא מספר את סיפורו של מי שמחזיק בו. הוא גם עונה על שאלות... אבל במחיר." "למה אנחנו לא משתמשים בו כדי למצוא את לולה?" מולי שאלה מיד. "עדיף שלא נתעסק איתו," קייט אמרה בתקיפות, מושכת את מולי החוצה. "הוא יכול להראות דברים שישברו אותך. הוא מסוכן. אל תנסי לקחת אותו שוב." היא נעלה את הספרייה במפתח כבד והלכה משם במהירות.

מולי נשארה במסדרון, משלבת ידיים ומתוסכלת. לפתע שמעה את דלת הכניסה נפתחת. היא רצה למטה. אלו היו הבנים. הם נראו מותשים ומלוכלכים, אבל שלמים. "מה עם וויט? הוול?" היא שאלה מיד. "היה קשה למצוא אותן, אבל... הצלחנו," מייק אמר וחייך חיוך עייף. מאחוריהם נכנסו וויט, בשמלתה הלבנה, והוול הינשופה על כתפה. "באנו לעזור לכם," אמרה הוול בקולה המהדהד. "תודה רבה!" מולי התקרבה אליהן בתקווה. הוול פרשה כנפיים לבנות ועצרה את מולי. "חכו. נוכל לעזור רק עד גבול מסוים." "לא נוכל לשנות את רצף הזמן או להשפיע על יד הגורל," וויט הוסיפה בקול שקט. "על מה אתן מדברות?!" מולי התפרצה, העיניים שלה משתנות לצהוב זאבי. "דיינה לקחה את לולה! אנחנו חייבים להחזיר אותה עכשיו!" "ואנחנו נמצא אותה," וויט אמרה ברוגע מרגיז. "ברגע המתאים. ונחזיר אותה." "אנחנו צריכים להחזיר אותה עכשיו!" מולי צעקה, מאבדת סבלנות. "עכשיו זה לא הזמן!" הוול צרחה, קולה כמו צרחת ציפור טרף. "מחר נבוא ונחפש אותה," וויט אמרה. "בינתיים, אתם צריכים לנוח ולאגור כוחות. אתם תזדקקו לכל טיפת כוח שיש לכם." מולי שלפה ציפורניים. "אתן תעזרו לנו עכשיו! אני לא יכולה לדמיין מה היא עושה לה!" "אמרתי שעכשיו זה לא הזמן!" וויט אמרה, והאוויר סביבה רעד. "היא תהיה בסדר... כל עוד לא תתערבו לפני הזמן. אם את רוצה שהיא תשרוד, את חייבת להקשיב לנו." בלי לומר מילה נוספת, הן הסתובבו ויצאו מהבית, נעלמות לתוך היער האפל. הבנים עלו לחדריהם בשקט, מבינים שאין טעם להתווכח עם מכשפות עתיקות.

מולי נשארה לבד בסלון. הדאגה כירסמה בה כמו רעל. היא הרגישה שהקירות סוגרים עליה. היא הייתה חייבת לצאת. היא יצאה מהבית והחלה ללכת ביער, נותנת לרגליים להוביל אותה. היא הלכה עד שהגיעה לנהר רחב ושקט. היא עמדה על הגדה, מביטה במים השחורים, מנסה להרגיע את המחשבות. קול נפץ של ענף נשבר מאחוריה הקפיץ אותה. היא הסתובבה בבהלה, והרגל שלה החליקה על הבוץ הלח. היא נפלה למים הקרים. "שיט," היא סיננה, מנסה לקום. המים הגיעו לה עד המותניים. פתאום הרגישה נשיכה חדה ברגל. כאב חד פילח אותה. היא הסתכלה למים. בתוך האפלה שחו דגים עם שיניים חדות. פיראנות ענקיות. המים התחילו לגעוש סביבה. היא זינקה החוצה לגדה, מתנשמת, ונשכבה על הדשא. זוג רגליים יחפות הופיעו מול פניה. היא הרימה את מבטה לאט. דיינה עמדה מעליה, לבושה בשמלה האדומה שלה, מחייכת חיוך מתוק ורעיל. "שלום, מולי," היא אמרה. מולי לא חשבה פעמיים. היא תפסה את הרגל של דיינה וניסתה להפיל אותה. דיינה לא זזה. היא פשוט דרכה על היד של מולי בכוח שריסק עצמות. מולי שאגה מכאב ושינתה צורה לזאבה תוך כדי זינוק. דיינה לקחה צעד אלגנטי לאחור.

"יותר מדי קל לעצבן אותך," היא אמרה בגאווה. היא הקישה באצבעותיה. שורשי עצים ענקיים פרצו מתוך האדמה כמו נחשים. הם לפתו את גופה של מולי הזאבה, מצמידים אותה לקרקע, מהדקים את האחיזה סביב צווארה וגופה. מולי יללה, ניסתה לנשוך את העץ הקשה, אבל השורשים רק התהדקו עוד יותר. היא ניסתה לשחרר נהמה לקרוא לבנים שלה, אבל האוויר נגמר לה. העצים מחצו אותה. הראייה שלה התערפלה. העולם השחיר. היא הפסיקה להתנגד והתעלפה. "יותר מדי קל," דיינה אמרה וצחקה. יללה רחוקה נשמעה מהצד השני של היער. הבנים שמעו. דיינה הביטה לכיוון הקול. "אתם לא תהרסו לי את התוכניות," היא אמרה. האדמה תחתיה ותחת מולי הפכה לזפת שחורה וסמיכה. הן שקעו בתוכה ונעלמו, משאירות אחריהן רק יער שקט ונהר רוחש פיראנות.