זאבים ביער

פרק 28

פרק 28

נקודת המבט של לולה:

התעוררתי לתוך תחושה של חמימות עוטפת ומנחמת. הראש שלי נח על משהו מוצק ועולה ויורד בקצב איטי ומרגיע. לקחתי נשימה עמוקה, והריח הכה בי - ניחוח של יער אורנים ביום קיץ חם, מעורבב עם ריח גברי, מושקי ומוכר בצורה מסוכנת. פקחתי את עיניי לאט, מנסה להבין איפה אני. המבט שלי נדד למטה. רגל אחת שלי הייתה כרוכה סביב רגל שרירית ושעירה קלות. זרוע כבדה הייתה מונחת על המותניים שלי, מצמידה אותי לגוף חם. הלב שלי החסיר פעימה ואז התחיל לדהור כמו משוגע. "מה... קורה... כאן..." לחשתי לעצמי, האישונים שלי מתרחבים כשהבנתי שג'ייקוב ישן לצידי. במיטה שלי. הגוף הגדול שלו היה מכורבל סביבי כמו כפית גדולה ומגוננת. מיד ניסיתי לנתק מגע. הרמתי את ידיי בזהירות והזזתי אותן ממנו, מנסה להשתחרר מהחיבוק בלי להעיר אותו. הוא לקח נשימה עמוקה מתוך שינה, אבל לא שיחרר. להיפך. הוא הזיז את ראשו, טומן את אפו בשקע צווארי, ושואף אוויר ברעש, מסניף את הריח שלי כמו סם הרגעה.

האחיזה שלו במותניי התהדקה באופן אינסטינקטיבי כשהרגיש שאני מנסה להזיז את הרגל. הפנים שלי בערו. "את מתחילה להאדים כמו עגבנייה," קסנדרה צחקקה בראשי, הקול שלה משועשע ונינוח. "מה... מה... איך... למה הוא כאן?!" גמגמתי במחשבותיי, בפאניקה מוחלטת. "אני לא יודעת מה איתך, יקירתי, אבל אני די אוהבת את התנוחה הזאת," היא ענתה בערמומיות. "הוא מריח מצוין, לא?" לא יכולתי לזוז. קפאתי. למה הגוף שלי תמיד בוגד בי כשהוא נוגע בי? למה השרירים שלי נמסים במקום להתנגד? "ג'ייקוב," לחשתי, הקול שלי רועד. הוא נהם נהמה נמוכה ומרוצה והידק את אחיזתו עוד יותר, מצמיד את גבי לחזהו הרחב. "מה..." הוא מלמל בקול צרוד ועמוק של שינה, ופקח עין אחת ירוקה ועייפה. המבטים שלנו נפגשו. למאית השנייה, חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, עלה על שפתיו. היה שם ניצוץ של בעלות, של רוך. "אתה יכול בבקשה לעזוב אותי...?" ביקשתי, מנסה להישמע תקיפה אבל יוצאת מתחננת. יכולתי להרגיש את הלב שלו הולם בחוזקה כנגד הגב שלי כששאלתי את זה. הוא לא היה אדיש כמו שניסה להיראות.

הוא שיחרר את אחיזתו לאט, באי-רצון מופגן, ואז רכן קדימה עד שפניו היו במרחק נגיעה משלי. שוב קפאתי. האוויר בינינו היה טעון בחשמל סטטי. לא ידעתי מה להגיד, מה לעשות. הסטתי את מבטי מעבר לראשו, אל שעון הקיר התלוי. "שיט," מלמלתי. "אני הולכת לאחר לבית הספר."

נקודת מבט כללית:

ג'ייקוב פשוט צפה בה, נהנה מכל רגע. הוא ראה איך האישונים שלה מתרחבים, איך הדופק שלה עולה בצווארה הדק. היא שוב קפאה כמו ארנבת מול פנסי רכב. "חמודה," הזאב הפנימי שלו אמר בסיפוק. הוא לא התאפק. הוא רכן ונישק אותה נשיקה רכה וממושכת במצח, ואז קם מהמיטה בתנועה גמישה. הוא היה לבוש רק בתחתונים, ועל גבו השרירי והרחב היו סימנים אדומים מהסדינים, עדות לשינה העמוקה ששקע בה לראשונה מזה שבועות. "את תאחרי," הוא אמר לה בנונשלנטיות, נשען על השידה ומשלב ידיים, לא טורח להתלבש. לולה זינקה מהמיטה, מבולבלת, סמוקה ומפוזרת. היא רצה לארון הבגדים, תפסה ערימת בגדים אקראית ורצה לחדר האמבטיה הצמוד. היא סגרה אחריה את הדלת, אבל צעקה מצדה השני: "כשאני יוצאת, אני מקווה מאוד שאתה לא תהיה כאן!" ג'ייקוב צחק לעצמו, צחוק נמוך וגרוני. "היא תראה אותי היום עוד הרבה," הוא חשב, ויצא מהחדר בשריקה עליזה.