זאבים ביער

פרק 15

נקודה לקוראים בספר החל מהפרק הזה חלקים בספר יכתבו בצורה כללית וחלקים יכתבו מנקודת מבטם של הדמויות

פרק 15

נקודת המבט של ג'ייקוב:

אחרי השיחה המתוחה עם לולה ועם אמא, קייט - המכשפה המסתורית עם השיער הצבעוני - כיוונה אותי במסדרונות הבית למקום כלשהו שאמור להיות החדר שלי "לבינתיים". אני עדיין לא מאמין שאנחנו באמת נשארים כאן, בתוך הקן של הקריפים האלו. כל תא בגוף שלי צועק סכנה. אני כל כך כועס... במיוחד על הטייגר הזה. החיוך היהיר שלו, הדרך שבה הוא מסתכל על לולה כאילו היא רכוש שלו... איך הוא מעז לעשות את זה לה? לחטוף אותה, לשחק לה בראש? ואני לא מבין איך היא עדיין רוצה להישאר כאן. אולי הכישוף עדיין עובד עליה? אולי היא לא רואה את מה שאני רואה?

החלטתי שאני לא יכול לחכות. תפסתי את היד שלה בזמן שכל השאר המשיכו ללכת אחרי קייט. משכתי אותה בעדינות אך בנחישות לתוך החדר שנראה כמו החדר שלה. סגרתי את הדלת מאחורינו. השקט עטף אותנו. פאק, כמה התגעגעתי לריח שלה, שילוב של וניל ופרחי בר. למגע העור שלה. העיניים הירוקות-כחולות שלה קוראות לי, מבולבלות ופגיעות. לא חשבתי על זה יותר מדי. האינסטינקט השתלט עליי. לקחתי את ידיה והצמדתי אותן לקיר שמעל ראשה, משעין את גופה כנגד הקיר הקריר. שמתי את שתי ידיי משני צידי פניה, כולא אותה, והתקרבתי אליה עד שהיינו במרחק נשימה. "אנחנו יכולים ללכת... זה עוד לא מאוחר," לחשתי לה באוזן, הקול שלי צרוד מתשוקה ודאגה. יכולתי לשמוע את קצב הלב שלה מאיץ, הולם כמו תוף מלחמה קטן. זה הטריף אותי. היא התחילה להסמיק, סומק ורדרד שהתפשט על לחייה וצווארה, והסתכלה הצידה, נמנעת ממבטי. התגובה שלה גרמה לי לרצות אותה עוד יותר, להרגיש דחף להציק לה, לגרום לה להסתכל עלי ורק עלי. שיחררתי יד אחת ונגעתי בפניה העדינות, מעביר אגודל על שפתיה. לפתע היא פלטה בנשימה עצורה: "אני לא יכולה." היא הורידה לי את שתי הידיים בעדינות אך בנחישות. "זה בשביל אבא שלי... חשבתי שאתה מכולם תבין. אתה יודע מה זה לאבד משפחה." הלב שלי החסיר פעימה. המילים שלה פגעו בול. הרגשתי רע עם עצמי, אנוכי. היא צדקה. נגעתי בפניה שוב, הפעם ברכות אין קץ. קירבתי את המצח שלי לשלה, עוצם עיניים. "אני מבין... אני פשוט לא רוצה שיקחו אותך ממני שוב..." לחשתי, חושף את הפחד הכי גדול שלי.

לקחתי צעד אחורה ויצאנו מהחדר. לפתע ראיתי את הטייגר הזה עומד בקצה המסדרון, משלב ידיים ומביט בנו ביהירות. הדם שלי רתח. תפסתי את היד של לולה ומשכתי אותה אליי בפתאומיות. "שכחתי משהו," אמרתי בקול רם מספיק כדי שהוא ישמע. "ממ.. מה?" היא שאלה, מופתעת. לא עניתי. נישקתי אותה. זו הייתה נשיקה של הצהרה. היא לא התנגדה, ואפילו נמסה לתוך זרועותיי, הידיים שלה עולות לכתפיי. הנחתי את ידי השמאלית על ראשה, מלטף את שיערה, וידי הימנית ירדה לאגנה, מצמידה אותה אליי. פתחתי עין אחת והסתכלתי על טייגר מעבר לכתפה. שיניתי את צבע עיניי לירוק זוהר של זאב, שולח לו אזהרה ברורה. הוא שלח לעברי מבט כועס, לסתותיו קפוצות, והסתובב ללכת. ניצחון קטן. לולה התרחקה מגופי, מתנשמת. חייכתי אליה, רציתי לנשק אותה שוב, אבל המבט שלה עצר אותי. "אל תשכחי שאת שלי!" לחשתי לה, חצי הבטחה חצי איום. אבל היא לא חייכה. העיניים שלה התמלאו דמעות. היא נראתה שבורה. "אולי די..." היא אמרה בקול רועד, ודמעה בודדת זלגה על לחיה. "אתה חייב להפסיק לשחק ברגשות שלי ככה! אתה, מייק וקווין! אני לא צעצוע שלכם!" הלב שלי נשבר. הרגשתי כאב פיזי בחזה. היא הסתובבה, נכנסה לחדר אחר ונעלה אותו אחריה.