זאבים ביער

פרק 8

פרק 8

קמתי מהמיטה, עדיין קצת מבולבלת מהחלום המפחיד של הבוקר. פתחתי את שידת העץ הישנה בחדר האורחים של סבתא קרולין והוצאתי בגדים. בחרתי בחולצה אדומה ארוכה ונעימה מבד דק, ומכנסי ג'ינס שחורים קצרים. עמדתי מול המראה העתיקה וסירקתי את שיערי הארוך והגלי. פתחתי את המגירות של השידה, מחפשת גומייה נואשות. במגירה הראשונה לא הייתה גומייה, אלא קופסת פח ישנה ומחלידה. הסקרנות השתלטה עליי. פתחתי אותה וראיתי ערימה של תמונות משפחתיות ישנות, בשחור-לבן ובצבעים דהויים. דפדפתי בהן, מזהה את מולי וקיט כשהיו צעירים יותר, את הבנים כשהיו גורים קטנים ופרועים. פתאום נעצרתי על תמונה אחת. זו הייתי אני, תינוקת קטנה וצוחקת, בזרועותיו של אבא שלי. עמדנו ליד הבית הישן שלנו, זה שנשרף. הלב שלי נצבט מגעגוע. הסתכלתי על התמונה מקרוב יותר, ואז העיניים שלי נתפסו במשהו מוזר ברקע. בין העצים הכהים שמאחורי הבית, עמדה דמות צללים מטושטשת. לא יכולתי לראות את הפנים בבירור, אבל המתאר היה אנושי. אנושי מדי. ומשהו בעמידה שלה היה מוכר בצורה מטרידה. צמרמורת עברה בגבי. לקחתי את התמונה, קיפלתי אותה בזהירות ושמתי בכיס האחורי של הג'ינס. נעלתי נעלי ספורט וירדתי למטה.

נכנסתי למטבח וראיתי את כולם יושבים סביב שולחן העץ הגדול, אוכלים ארוחת צהריים. הריח של צלי בקר ועשבי תיבול מילא את החלל. הסתכלתי על שעון הקיר הישן. השעה הייתה שתיים בצהריים. קימצתי את עיניי. איך ישנתי כל כך הרבה? "רק עכשיו התעוררת?" קווין שאל בפה מלא, מרים גבה. "לא..." שיקרתי בחצי פה. "מתי הלכת לישון אתמול?" שאל מייק, בוחן אותי בעיניו הכחולות החודרות. "לא אתמול... היום... ממש בבוקר," עניתי, מתקרבת לשולחן ונעמדת ליד מולי. "הייתי צריכה לנקות אחרי הבלאגן של כולכם." "ישנתם טוב?" שאלתי בציניות והלכתי לכיוון המקרר. "כן... בזכותך כנראה," מולי אמרה בחיוך מתנצל. הוצאתי ביצים, שמן ומחבת. "אין לך מושג כמה זה נכון," מלמלתי והדלקתי את הגז. "היינו עד כדי כך נוראיים?" שאלה קרולין, משועשעת מהסיטואציה. שמתי שמן במחבת והוצאתי מרית. "כן... בואו נגיד שפעם הבאה... עדיף שתשתו פחות מהמשקאות המיוחדים של סבתא." שברתי את הביצים למחבת ברעש. "לפחות לא עשינו בלאגן," מייק אמר בביטחון. הסתובבתי אליו באיטיות, מרית ביד, ונאנחתי תוך גלגול עיניים דרמטי. "מה?" שאל מייק, לא מבין. "מה עשינו?" "את המוות," עניתי לו ישר ולעניין, והפכתי את החביתה. "זה שהכל מסודר עכשיו לא אומר שזה לא היה נראה כמו אחרי הפצצה אתמול בלילה. אני ניקיתי הכל. מהציורים על הפנים של קווין ועד שברי הזכוכית שהיו מפוזרים על הרצפה... אפילו שאחד מהם נכנס לי לרגל..." עצרתי לרגע, הזיכרון של הריפוי המהיר מציף אותי שוב. "כזה מוזר שזה אשכרה התרפא... מפחיד." הסתובבתי אליהם.

כולם קפאו. הסכו"ם נעצר באוויר. מולי הניחה יד רועדת על היד של קרולין. קיט, שנכנס בדיוק לחדר, הסתכל על הפרצופים החיוורים ושאל בחשש: "מה קרה?" הדממה הייתה רועמת. הסתובבתי בחזרה למחבת, סגרתי את הגז והנחתי את החביתה על הצלחת. לקחתי אותה לשולחן והתיישבתי ליד קווין. שמעתי את מולי לוחשת לקרולין: "רואה... לזה התכוונתי." קיט התקרב אליהן, נישק את מולי בראש, והיא סימנה לו משהו מהיר עם העיניים. הוא הנהן והתיישב בשקט. התחלתי לאכול, מרגישה את המתח באוויר. "לולה..." מולי אמרה בקול רך מדי. הזדקפתי, המזלג נעצר בדרך לפה. "מה?" "אנחנו צריכים לדבר איתך על משהו..." היא התחילה, מהססת. קרולין רכנה אליה ולחשה, אבל שמעתי בבירור: "היא לא מוכנה." "לא מוכנה למה?" שאלתי, הקול שלי עולה. "כשתהיי מוכנה, אספר לך," קרולין אמרה בטון סופי, חותכת את הדיון. האמת שדי התעצבנתי. אני לא מאמינה שבגיל הזה עדיין שומרים סודות ממני, מדברים עליי כאילו אני לא בחדר. סיימתי לאכול בשני ביסים גדולים, קמתי מהשולחן בזעם ושטפתי את הצלחת ברעש מיותר. הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה בטריקה. "לאן את הולכת?" שאלה קרולין. "כשתהיי מוכנה, אספר לך," יריתי בחזרה ויצאתי מהבית אל האוויר הקריר.